אז הגעתי לשומקום – Utah. ושם? ל-Salt Lake City – מקום שבו הנצרות נראית כמו מקום עבודה יותר מאשר מקום למיסה בראשון בבוקר. לא מסוגל להאשים אותם – זה לא שיש משהו אחר לעשות בעיר הזאת.
לא מקום שהיה יוצא לי להגיע אחרת, למעט פגישה עם לקוח.

נותרה שעה לפני הטיסה, אז החלטנו לקפוץ למרכז העיר, לחנות ולעשות סיבוב בחוץ.
היה נחמד:

את השאר אפשר לראות כאן.

מבקרים את הגשר כמובן

עוד תמונות? יש כאן

* 8$ זה העלות מעבר על הגשר ו-40 דקות חניה בעיירה בסביבה.

הפעם, יש לי את העונג להציג את המלון הראשון שבו שהיתי בסן פרנסיסקו.

את שדה התעופה SFO אני מכיר כבר – עברתי דרכו מספר פעמים, אבל אף פעם לא ממש יצא לי לצאת ממנו לעבר העיר עצמה.

המלון נבחר לא בשל המחיר המופקע שלו, אלא פשוט כי יש בו כנס שאני משתתף בו (לא לדאוג – אני מאזין פסיבי בלבד).

המלון עצמו ישן, אבל מטופח ומתוחזק. יש לו חדר כושר קטן (מאד) ומאובזר, ג'קוזי ובריכה. אם יש משהו שממש הציק לי, זה העובדה שכל פעם שיצאתי מהחדר, התחלתי ללכת בכיוון ההפוך לזה של המעלית – 3 לילות אני כאן ולא הצלחתי לצאת מדלת החדר לכיוון הנכון – לא ברור למה.

אני אתקמצן הפעם בתמונות – לא היה לי כח לצלם…

ולמדד…

1. דלת כניסה – 4. הכרטיס לא תמיד עובד. צריך לנסות כמה פעמים עד שנפתחת הדלת.
2. נייר טואלט – 5. סבבה. בשירותים הציבוריים הוא אפילו מרגיש כאן כמו בד רך…
3. גודל חדר – 5. האמריקאים האלה יודעים איך לא לנצל שטח. לקנא.
4. תאורה – 4. יש מספיק, אבל אין שליטה מרכזית.
5. אינטרנט – 4. בתשלום. יקר. ועם יותר מדי אפשרויות (צריך לבחור תקופה ורוחב פס).
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 5. יש. רק צריך לבקש.
8. ערוצי טלויזיה – 5. טלויזיה 42" שטוחה. HD. ים תחנות.
9. מיני בר – 4. אין. מצויין. אבל יש מקרר. והוא מרעיש כמו רכבת תחתית.
10. כספת – 5. יש. גדולה בכמה מידות מהסטנדרט של המקומות שיצא לי להיות בהם.
11. ארוחת בוקר – 0. יש. לא ניסיתי. יקר בטירוף – בסביבות 35-40$. כולה ארוחת בוקר.
12. חדר כושר – 4. יש. קטן, אבל עם בריכה.
13. אחרים – 4. מיקום פצצות. הבטיחו נוף. קיבלתי בניינים מול החלון. אלה החיים.

לסיכום: 3.77 במדד המלונות של צחי.

מה הדבר הכי מעצבן שיכול לקרות באמצע סרט?

חוץ מאשר אשתי שתחליט בקטע הכי מותח שזה הזמן ללכת למקרר כדי לנשנש איזה תפוח או לקפוץ לשירותים?

שהכרוז מודיע שעוד מעט יגיע האוכל. ביותר משפה אחת. עוד יותר גרוע כשהו נעצר כל שתים-שלוש מלים כדי לתרגם לעצמו במוח מה ההמשך של המשפט.

או שמודיעים שבלוס אנג'לס בדיוק עכשיו יש 16 מעלות צלסיוס (חדשות: זה 4:00 לפנות בוקר. בעוד 3 שעות כשנצא מהטרמינל כבר יהיה הרבה יותר).

או שמודיעים באופן חגיגי שתכף. ממש מיד. יעברו עם עגלת דיוטי פרי כדי לחסום את הדרך לשירותים ולעשות עוד כמה גרושים מהסרדינים במטוס.

אבל הכי מעצבן?

ההודעה שסוגרים את השירות בטיסה. כי עוד חצי שעה נוחתים. ולקפטן קשה להתרכז במשימה הקשה הזאת כשהסרדינים מאחורה רואים להם להנאתם סרט. אז מצטערים – צריך להפסיק לכם באמצע.

אז שוב טסים. והפעם ליבשת שם הכל התחיל – אמריקה. עם קצת מזל, אני לא אזכה להתקל בשפעת החזירים (בכל זאת – אני צימחוני ).

לאמא של הבת שלי, הגיע הזמן שתדעי קצת שירים שהבת שלך אוהבת.

לכן, את הקטע מניפי ניפי* כדאי שתזכרי:

יש לי מכונית

יש לי מכונית

נוסעת לאן שאני מחליט

נוסעת קדימה

נוסעת לאחור

ותמיד יודעת איך לחזור

* ניפי הוא כלב עם שני הורים פמיניסטים: האמא הולכת לעבודה ומתקנת צעצועים והאבא מקפל כביסה ונשאר בבית עם הילדים. פס קול שנתפס ולא עוזב. יש לי מכונית… יש לי מכונית…

כן, כן, בעוד מגיפת מסגרות התמונה הדיגיטליות מגיעה לארצנו, זה הזמן לחזור לאנלוגי.

אשתי היקרה החליטה בסוף השבוע האחרון, בעוד אנחנו מארחים חברים, להוציא את המסגרת האנלוגית שלי – מסגרת תמונות מלפני יותר מעשור שנים, שליוותה אותי במהלך שנותי באוניברסיטה. היא יודעת להחזיק כמעט 30 תמונות עם אפשרות קלה להחליף את העליונה המוצגת עליה.

אז הוחלט שאני צריך לסרוק את התמונות האלה ולהעביר אותן מפורמט אנלוגי לדיגיטלי. ועכשיו הן כאן – אפילו השקעתי בהסברים קצרים על כל תמונה…

לאלה מכם שרוצים לראות איך נראיתי צעיר, או את שנות בית הספר המאוחרות שלי ושנות האוניברסיטה המוקדמות – אתם מוזמנים.

לאלה שהיו איתי באותן התקופות – אתם מוזמנים להציץ איך נראיתם אז.

שניים מהחברים שלי כבר הגיבו בטענה שהדבר היחיד שיצא נורמלי בצילום זה הגמל…

היינו באילת לכמה ימים בחול המועד.

הפחידו אותנו שחופשה עם ילדים זה לא אותו דבר – היא בשביל הילדים, לא באמת נהנים בה, היא לא נחשבת חופשה.

הפחידו אותנו שפסח יהיה מפוצץ באילת. אי אפשר יהיה לזוז, לא נהנה.

אז הפחידו.

היה שווה ברמות – והיה כיף – גם בשבילנו.

עכשיו, אשתי שתחיה כבר בטבריה. כן – היא נסעה. בשבת. לטבריה. בלעדי.
והילדה?

קצת מותשת מאילת, אבל אני משתדל להמשיך את הרצף של הפעילויות – זה עושה לה טוב לעור.
את שאר התמונות תוכלו למצוא כאן.

לפחות לא מהיום.

אנחנו מאד אוהבים לארח. לפחות אני. אשתי כנראה גם. הילדה קצת פחות. הכלב די אדיש לנושא. אבל אני בטוח שכן.

כמעט בכל סוף שבוע, אנחנו מזמינים חברים לארוחה – שישי בערב, שבת בבוקר, שבת בצהריים – מה שבא באותו השבוע. אני מבשל, החברים אוכלים. סידור מצויין.

סוף השבוע הזה, רצה הגורל ולא הכנו סידור מראש (מזל – הילדה החליטה לשלשל ולהדביק את הטבח). מצאנו את עצמנו בבית לבד, בלי אף חברים או הזמנות. פתאום גילינו משהו חדש:

אף אחד (כמעט) לא מזמין אותנו

ואני לא מתכוון לארוחה – אפילו לא לקפה ועוגה – או לבית קפה בחוץ – כלום – נאדה

המצב הכלכלי בחוץ קשה – אני מבין, אז יותר נוח לבוא לאכול אצלנו ארוחה חינם מאשר להזמין. אז זהו שלא. מהיום אין ארוחות חינם. רוצים לבוא לאכול? תזמו גם אתם איזה פגישה. תזמינו.

למען הסר ספק:

• משפחה – לא מדובר בכם. אתם תמיד מוזמנים, רק לא שבוע הבא. דרך אגב – אם לא שמעתם עדיין – ערב פסח אצלנו.
• חברים בלי בית פטורים מהזמנות ארוח. אם אתם מהקטגוריה הזו, אתם יכולים להזמין אותנו לאכול בחוץ.
• חברים שהזמינו לאחרונה, פטורים אף הם (שי – אתם פטורים באופן תמידי).
• כאלה שכאן במקרה ולא אכלו אצלנו – תזמינו, ונזמין בחזרה (מדובר גם על הקוראים שמעולם לא יצא לי לפגוש – יכול להיות נחמד).

אז זהו.

כן – אם אתם חברים, לא קוראים את הבלוג, ולא מזמינים – אל תצפו להזמנה מאיתנו בקרוב.

היא החליטה להוציא את בז' לטיול.

ללא מילים

ואולי כן קצת…

היא הייתה גדולה מדי. איך אנחנו יודעים? כי עכשיו יש לנו חור של עוד 500 שקל בכיס למובילים (על ההובלה במדרגות – לא נכנס למעלית) וגם חור בהנמכה בתקרה בכניסה לבית (לא נכנס בלי אלימות קלה). בכל אופן זה עדיף על סולם מחות לבניין (עדיף בכמה אלפי שקלים). ובכל מקרה – אנחנו גם ככה לפני פרוייקט החלפת האמבטיה בחדר השינה שלנו, אז אין בעיה לתיקונים קלים בסלון תוך כדי.

היה שווה. אפילו הבת שלנו חושבת ככה.