השבוע היה פורים. כחלק מהצמצומים אצלנו בחברה, הוחלט לוותר על מסיבת הפורים המסורתית, ולעשות משהו צנוע בהרבה (הביאו מאפרת לכמה שעות כדי שתחרב את הפנים של מי שיסכים לזה).

לא היה חסר לי. אני סוציומט מיסודי. לא אהבתי טיולי בית-ספר של הכיתה. לא אוהב פעילויות חברתיות בעבודה. בא לעבוד – תעזבו אותי מגיבושונים מעיקים בחוף הים או בדיסקוטק רועש. לאחרים זה דווקא היה חסר. עד לרמה שהצליחו לשכנע שאצלנו בקומה, צריכים לשחק הגמד והענק. כל אחד שולף פתק עם שם של מישהו אחר מהקומה מתוך קופסה, ועליו לפנק אותו מבלי שהוא ידע במהלך השבוע, עד לחשיפה הגדולה היום.

אני כבר כ"כ הרבה שנים בעבודה, שאת מוקדי הכח הרלוונטיים בעבודה אני מכיר ומקושר אליהם (לפחות כשמדובר במשחקי חברה מטופשים). אז קיבלתי את הפריבילגיה לבחור פתקים עד שהיה שם ש"התאים לי" לגמד לשבוע. בכיוון השני, הגעתי להסכמה עם המנהלת האדמיניסטרטיבית שלנו שהיא תגמד אותי (פרוטקציה כבר אמרנו?).

היום, אחרי שעבר המשחק, בפעם השלישית אצלנו דרך אגב, יש לי כמה תובנות מהניסוי הזה שיכול לייצר כמה עבודות תיזה לסטודנטים בפקולטה לפסיכולוגיה.

• אני ימבה זמן בעבודה, אבל עדיין יש כאלה שאני לא מכיר. לא הכרתי את שני השמות הראשונים שהוצאתי מהקופסה. אז החזרתי אותם.
• זה מביא אותי לעוד תובנה – זה לא כיף לפנק מישהו שלא מכירים. או אולי זה פשוט פחות כיף?
• אני לא ממש מכיר אנשים. הפתק שבסוף הוצאתי הוא של מישהי שעובדת איתי כבר 5 שנים. ניהלתי אותה ישירות, ועד היום, יש לעבודה שלי השפעה ישירה עליה (ולהיפך). לא היה לי מושג ירוק מה להביא לה או מה היא אוהבת.
• זה כיף להיות מופתע. לא הייתי, וזה היה חסר לי. ידעתי מי מפניק אותי. לא שווה. אחרים קיבלו את הסידור האמיתי.
• היה משעשע לשמוע את הענקית שלי מנסה להבין מי הגמד שלה: "זה חייב להיות מישהו שמכיר אותי טוב. שהיה בוס שלי". רק השם שלי לא עלה. כנראה הצלחתי לעשות את עצמי שקוף כדי לא להכנס למחשבות שלה.
• קבוצת האנשים שהקפתי את עצמי איתם בעבודה מתוך בחירה הם מקסימים. לא יכול להרחיב יותר מדי כאן, כי יש דברים שעדיף שאנשים לעולם לא ידעו. בכל אופן, נשמות טהורות. באמת. לא פלא שאני אוהב ללכת לאכול איתם צהריים. רק חבל שאני יצאתי כזה סוציומט.
• נהניתי. שונא פעילויות חברתיות, אבל נהניתי.