כן. זה אני – אני מודה. זה כנראה בגלל השעה, או סתם חוסר מזל משווע.

נחתתי בארה"ב בשעה 5:00 בבוקר, אחרי 12 שעות של חרופ ארוך כמו שלא היה לי שנים – בניגוד לטיסות קודמות, לא לקחתי ספרי קריאה פשוט כי הזמנתי 14 כאלה ואני אוסף אותם בדרך חזרה הביתה…

שעה מצויינת לנחות. תורים ארוכים בשדה פשוט כי אף אחד שם ב"homeland security" לא התעורר והגיע לבדוק את התור עם השאלה "what business are you here for" – שאלה מאד קשה ב-5:00 בבוקר: "אני? אני רק שאלה".

בשעה 6:00 כבר הסתובבתי בחברת השכרת הרכב המצויינת National. קיבלתי טופס עם משפט – לך מסביב ותיקח אוטו – המפתחות בפנים. משם ועד שהיה לי אוטו לקח עוד חצי שעה כדי להבין איזה רכב בדיוק אני צריך לקחת – ואיך מחברים אליו את ה-GPS של GARMIN.

משם כבר נראה פשוט – מכניסים ל-GPS את שם המלון ונוסעים בבטחה. הבעיה היחידה היא שה-GPS החליטה לקחת אותי למקום קצת אחר – 45 ק"מ מרחק אחר. הגעתי לשום מקום באמצע עיירה שכוחת אל. אני אומר החליטה פשוט כי ברור שעם הקול אישה של ה-GPS אין סיכוי שהיא תדע לנווט. משם, הכנסתי שוב לאן אני רוצה להגיע ואז, שמתי לב לדבר מאד משעשע – ה-GPS לא תמיד יודע בדיוק איפה הוא. לפעמים היו לו גליצ'ים של כמה מאות מטרים ועוד כמה מעלות בזוית הנסיעה – מה שגרם לו להיות קצת לא שימושי. עוד דבר משעשע שקרה זה שפתאום הוא החליט שאין קליטה של לוויינים. כמה כיף. נתקעתי באמצע שומקום, ליד תחנת דלק עם הודי שלא יודע איפה המלון שלי, או העיירה של המלון שלי, ליד כביש עם פקק ארוך.

התקשרתי למלון, שידעו קצת יותר טוב להסביר לי איך להגיע ומשם כבר היה פשוט – רק שעתיים פקקים עם שלפוחית מתפוצצת והגעתי עייף וקופצני עם רצון עז לקבל חדר ולבלות כמה דקות של פרטיות עם האסלה.

התחלה טובה לטיסה הזאת ללא ספק.

כל מה שאני יכול לחשוב הוא שאני די דביל יצאתי מכל העסק הזה. דביל עייף. ורעב. לפחות בכל מה שקשור לנהיגה וניווט.

ורן – התמונה אכן צולמה במצלמת טלפון של ילדה בת 12 עם איכות חרא, תוך כדי עמידה בפקק. מה אני יכול להגיד? אין דרך אחרת לצלם עם יד אחת, בלי מצלמה אמיתית שנשארה בבית.