אין ברירות.
כולם שולחים לה השנה שנהטובה. בעיקר בכל מיני דרכים כמו אימייל (=סבבה) ופייסבוק (=איכס).
אז אולי כדאי להיות קצת נחמד ולהחזיר.
אז אם כבר הגעתם לכאן. ואפילו הספקתם לפני החג. או אולי בימים הנוראיים. או בכיפור. או קצת אחריו.
אז פשוט שתהיה לכם שנה טובה ומקסימה.
תארו לעצמכם.
החופש הגדול מגיע.
הילדה נשלחת הביתה מהגן ואפילו מה"קייטנה".
האבא נשלח הביתה ל"חופשה כפויה" מהעבודה.
ואז בדיוק.
משפצים.
החלטנו שהגיע הזמן להחליף את הג'קוזי הדולף שעמד לו בצמוד לחדר השינה שלנו ללא שימוש כבר כמה שנים. אפילו תכננו לגמור את כל העבודה לפני פסח (=לפני חצי שנה). אז לא יצא. אבל עכשיו, רגע לפני התינוק החדש, כמו כל הורים שדוגרים, החלטנו לשנות ולגוון – "להכין" את הבית לרך הנולד.
הבאנו את "מעצבת הבית" שלנו – זאת שאנחנו קוראים לה כשצריך לבצע החלטות עיצוביות: מה יהיה הצבע של הספה החדשה, על איזה קיר לתלות את התמונה שרק עכשיו קנינו ואיך לשבור ולבנות מחדש את הקיר בסלון. הפעם ביקשנו מקלחת. גדולה. מאד. עם דוש גדול מלמעלה. כזה כמו במלונות השווים באמת במזרח.
מה שלא אמרו לנו במפורש זה שאנחנו עומדים לגור בערך שבועיים באתר בנייה. כל המשפחה. בלי ממש יכולת לברוח – כי חופש גדול עכשיו, וכולם בבית.
חדר האמבט החדש, לפני קרמיקה על הספסל במקלחת, ארון אמבט, דלת ואסלה.
התפזרנו לנו ברחבי הבית, מחפשים מיטות לישון עליהם. מנקים את הרצפה בבית כל שעתיים מחדש בלי שזה יעזור. חיים כמו חוראנים.
חדר השינה שלנו…
הפועלים עזבו ביום האחרון של החופש הגדול. ואז החל סבב הנקיון. כרגע, עוד אין ארון אמבט וגם לא סגרו את המקלחת. אנחנו עושים מקלחות משפחתיות – יש מקום. ואת המתקינים? אני מנסה לדחות לאחרי החגים – כדי להינות עוד קצת ממקלחת ענקית.
השבועיים של החופש הגדול עומדים להסתיים. מה נעשה כשהילדה תהיה בבית הספר ויהיה מדובר בחודשיים – אין לי מושג. הספקנו לעשות איתה הכל וכלום בו זמנית.
לפני כמה ימים, ארזתי את הילדה ולקחתי אותה לדיזינגוף סנטר, לפגוש את "דודה עדי" ולהסתובב קצת בקניון.
היא הייתה צריכה כבר נעלי קרוס חדשים – התחילה להתלונן שאלה שיש לה לוחצות על הרגל. אחרי ארוחת בוקר בקניון, נכנסנו לחנות קרוקס וחיפשנו. מסתבר שהילדה נמצאת עכשיו "בין מידות". יש לה מידה 9, והיום הנעליים של קרוקס מגיעים או 8-9 או 10-11. הפתעה – 8-9 משאיר אותנו באותו המצב והגדולות יותר – היא שוחה בהן. הוחלט לחכות קצת עם הנעליים.
חן צדה בעיניה זוג אחר של נעלי קרוקס – מאלה ה"יפות" ליציאה. היא החליטה בלי להתבלבל שהיא רוצה אותן. נעלי בובה סגולות, עם 3 חורים של קרוקס מקדימה, כשבאחד מהם יש "יהלום".
אז שילמנו את ה-200 ש"ח שהן עלו, אחרי הצטרפות למועדון והנחה משמעותית – הקרוקס האלה די יקרות בשביל חתיכת פלסטיק.
בכל אופן, ההחלטה המיידית של הילדה היה ללכת עם הנעליים החדשות בשבת להצגה עם סבתא.
כשדודה עדי התפתנתה, היינו כבר אצלה בחנות. שאלתי את הילדה אם בא לה שדודה עדי תעשה לה לק על הציפורניים. התשובה החד משמעית הייתה "כן".
אז יש לק, ויש אפילו פרחים עדינים.
חן הייתה ממושמעת מאד – לא נגעה בציפורניים כדי שהלק יתייבש (גם יומיים אחרי). ביקשה שאני אגרד לה בראש כדי לא לגעת עם האצבעות. היום – כמעט שבוע אחרי, היא עדיין שואלת אם הפרח ירד כשהיא תשטוף את הידיים או תעשה אמבטיה.
גידלנו גברת בבית. ילדה אמיתית עם כל הגינונים. כל התכנונים על ילדה שלא תהיה דבוקה לצבע ורוד לא ממש עבדו – הבת שלנו אוהבת בגדים ורודים, נעליים ורודות, גלידה ורודה בטעם תות ורוצה לעלות על אוטובוס ורוד.
מגונדרת 🙂
זה חודש של מספרים.
אני עולה מספר. הבת שלנו עולה מספר. וחוגגים את המספרים.
הדבר היחיד שהמספרים האלה אומרים הוא שעברה לה עוד שנה. הזמן חלף לו והוא לא יחזור עוד.
כשמגיעים אלינו עובדים חדשים, רובם כבר צעירים ממני בהרבה. אני זוכר שכשהגעתי לעבודה, המנהלת שלי עברה בשמחה רבה בין החדרים והתגאתה שיש לה את המתכנת הכי צעיר בחברה. הפכתי גם לראש הצוות הכי צעיר, ואני חושב שגם למנהל המוצר הכי צעיר. עכשיו? אני זקן השבט. זה שפונים אליו כשיש צורך בזיכרון הארגוני. כבר כמעט 12 שנה בחברה. ראיתי כמעט הכל.
ממרום שנותי הרבות, נראה שהרבעון הראשון לחיי, שהסתיים לו אך לפני 4 שנים היה קצר מדי. חמק. ברח. ובכל זאת הספקתי בו קצת…
ילדה מקסימה. אישה. עבודה מאתגרת. בטחון כלכלי.
מה אוכל לאחל לי לשנה הבאה? אין לי מושג.
יותר מהכל. ועוד ילד. בן. שיהיה מקסים כמו אחותו המשגעת.
אה כן. ואם אפשר שהשיער יגדל קצת יותר באיטיות ושפחות שערות שחורות יחליטו להלבין השנה. זה לא נחמד להזכר שהזמן לא מחכה.
עוד שנה חלפה.
כמעט.
ושוב עולות השאלות מכל מיני קרובי משפחה לגבי "מה לקנות לצחי ליומולדת". שאלה שכזו הגיע בדיוק כשהייתי בדרך להוציא סכום יפה באמזון באינטרנט לעוד בוכטה של ספרים. ואז עלה הרעיון – כרטיסי מתנה של אמזון!
אז מי שרוצה להשקיע בי (באמת שלא צריך, אבל אם כבר אתם בכיוון), הדרך הטובה ביותר היא לשלוח לי במייל כרטיס מתנה של אמזון. למאותגרים טכנולוגית, הנה מדריך קצר וידידותי.
איך הזמן עובר. שבוע שעבר, התחילו חגיגות גיל 3 של הבת שלנו.
מיום ליום היא גדלה, ואנחנו מוצאים את עצמנו חושבים על פתרונות איך לעכב את הזמן. כרגע, לפחלץ ולשמור כדי שלא תגדל נראית כמו אופציה מנצחת.
ובכל אופן. זה התחיל ביומולדת בגן. כמעט 3 שבועות לפני התאריך ה"מקורי" – בשבוע האחרון של הגן, לפני הקייטנה בגן. זה המשיך ביומולדת אצל הסבתא – כנראה כדי להפטר מהמשקל העודף של המתנות הקצת גדולות.
הילדה שלנו, ב"בוקר שאחרי", משחקת בבית הבובות החדש.
ובהמשך? חגיגה בג'ימבורי ואולי גם משהו קטן למשפחה.
ההפקות האלה כבר מעייפות.
בגן היה טקס מרגש – כזה שלא זכיתי להיות בו כילד או כאח. הגן שאשתי בחרה באמת הטוב ביותר אצלנו בגבעה – רואים את זה בהקפדה על הפרטים וברגישות שהופעות כאלה מתבצעות.
זה אולי השעה, או העובדה שאני שוב מתקתק על המקלדת ממלון אי שם בחו"ל, אבל נראה לי שמיציתי את ההשתפכות על היומולדת הזה.
להיות אבא זאת המתנה הכי גדולה שאני קיבלתי עד כה. ואם ככה נראה גיל שלוש, אני מניח שהעתיד יהיה אפילו ורוד יותר.
התמונות מהיומולדת נמצאות כאן. בעוד שבועיים, אותו הלינק יכיל גם את התמונות מהג'ימבורי.
כשאשתי היקרה רצתה להתאוורר בחו"ל, היא הודיע על כך שבועיים מראש, אמרה שהמטרה היא לטייל בטבע, הוסיפה שהיעד חייב להיות קריר, נתנה תאריכים נוקשים ובחרה כמובן בשיא עונת התיירות. מפאת חוסר אופציות נורמאליות, נותרנו עם טיסות יקרות בטירוף לשוויץ, 4 לילות, רכב אחד ומלון ללילה הראשון. כל השאר – פתוח.
בחרנו בנקודה על המפה – עיר בשם Interlaken, למרגלות האלפים הברנאים, בים שני אגמים.
מזג האוויר היה מושלם – עד לעשר דקות אחרי הצילום הנ"ל. מאותו הרגע, החל גשם שוטף. היינו שעה הליכה מהעיר, באמצע שומקום, עם חולצות קצרות, מעיל גשם דק אחד ושני תיקי גב יקרים שנקנו מבעוד מועד עבור טיולי הליכה. כשהגענו לאיזור החנויות, לא היה עוד צורך לקנות מטריה או מעיל – כל פיסת בד שהייתה עלינו הייתה כבר ספוגה במים. הטלפון של אשתי שתחיה סיים את חייו בטביעה טראגית בתיק שלה, אזעקת הרכב של האוטו שלנו מצאה גורל דומה. אנחנו, מסיבות לא ידועות – נותרנו בחיים וללא התקררוריות מיותרות.
הבעיה העיקרית הייתה שמאותו הרגע, היה גשום – ממש עד ליום שחזרנו לארץ. הטיול שעשינו ביום שלאחריו היה מתחת למעילים ולמטריות בגבהים נמוכים יחסית, עם ריאות נמוכה ועננות בכל גובה אפשרי.
השלט למעלה, מסביר מה אנחנו רואים – או במקרה שלנו לא רואים בגלל שהיינו בדיוק באותו הרגע בתוך ענן. את אותו היום סיימנו מוקדם ולא ממש מסופקים.
ביום הטיול האחרון שלנו הספקנו לריב כבר בבוקר והתחלנו את היום במפלים מרשימים. כמו כל דבר בשוויץ, הכניסה למפלים הייתה משימה שכרוכה בתשלום. משם, החלטנו לנסות את מזלנו בטיולון קצר, ובחרנו במה שהציעו לנו במרכז התיירים הקרוב – המסלול Mountain-View Trail.
הדרך מתחילה בעליה די עצבנית. במקרה שלנו, דרך עננות שנתנה נופך מסתורי לכל הנוף מסביב.
מדי פעם, היו הבלחות של ריאות טובה. למעלה – חיבור של כמה תמונות בהן רואים פס ענן מעל העיירה שבה התחלנו. שלא יהיה ספק – גם מעלינו היו עננים נוספים כל אותו היום.
כמה שעות טיול הביאו אותנו לקצה המסלול. במסעדה היחידה בסביבה, שתינו מרק וחשבנו מה לעשות. המלצרים החביבה הציעה שנמשיך ב-Nordic Trail – מסלול ידידותי למשתמש לשעתיים נוספות. הסכמנו, והתחלנו לטפס בעקבות השלט.
שם מימין בפינה – זה המסעדה…
בשלב מסויים, שמענו פרות. הדרך הפכה לבוצית (או יותר נכון חרא פרות מהול בטיפה בוץ). אח"כ, הפרות הפכו לעיזים. הייתה לנו הרגשה לא נעימה של טעות בדרך, אבל לרדת כבר היה בעייתי והיה נראה שהנקודה הבאה מתקרבת. מיותר לציין שבני אדם לא ראינו כלל מהרגע שהתחלנו לעלות. אשתי שתחיה, פלטה בלי כוונה שהטיול מצויין, ורק דבר אחד מפריע – שהיא לא ראתה עדיין שלג. חבל שהיא אמרה את זה…
לא בנינו על שלג, אז הכפפות וכובע הגרב של אשתי שתחיה נשארו באוטו (בחניה, למטה) – לא נותרה ברירה אלא לעשות שימוש בזוג הגרביים הרזרביות שלי.
נכון – זה צולם נמוך יותר, אבל הגרביים הפכו לשימושיות יותר אח"כ – וזה גם מתאים לסיפור. אה כן – וגיליתי שיש להם חורים…
עם אשה בהריון מתקדם (אמצע חודש שישי), אחרי שלוש שעות עליה רצופה, בשעה 6 בערב, נראתה הישועה – שלט:
למעט הגובה המזעזע (שמודיע שעלינו עוד חצי קילומטר על החצי הראשון שעלינו לקראת הצהריים), הייתה בשלט נקודה חיובית אחת – המסעדה הקרובה נמצאת במרחק 2 דקות ו-Birg נמצאת במרחק של 10 דקות. ב-Birg יש רכבל חזרה לציויליזציה.
על המסעדה ויתרנו – היא הייתה באמת קרוב מאד לשלט. Birg לעומת זאת… היה במרחק של… עוד שעה וחצי. ולא ממש קרוב.
בדרך התחלנו לחשוב שטעינו בדרך, שהשילוט לא נכון, שלא נגיע. הספקתי לאבד מצלמה ולחזור לאסוף אותה. היה מעניין…
הגענו עייפים ורצוצים. לרכבל סגור. כולם הלכו הביתה שעה קודם – ב-6 וחצי.
הדלתות היו פתוחות, אז נכנסנו. אחרי שירותים קצרים, שוטטנו במקום וחיפשנו כפתור גדול אדום. לא מצאנו, אבל מצאנו טלפון בחדר צדדי שנראה שייך למפעילים. הרמתי את השפורפרת והתחלנו לנסות את החיוגים המהירים שהיו על הטלפון עד שענו לי. דיברו בגרמנית, הסברתי באנגלית, ובאדם השלישי שהעבירו אותי אליו – בינגו: אנגלית.
הוא הציע 3 אפשרויות:
עברו 45 דקות. נשנשנו בינתיים את הלחם שקנינו בבוקר. שתינו וחיכינו. ואז – הרכבל ירד. ברח לנו. רצתי מהר להתקשר ולהגיד שאנחנו עדיין תקועים והודיעו לי שמישהו בדרך לאסוף אותנו.
המושיע שלנו היה נחמד וידידותי. מהמקום אליו הגענו, לחזור לאוטו היה 3 רכבלים ואוטובוס אחד.
בתחנה, מחכים לאוטובוס
הגענו אחרי 9 בערב לרכב, שילמנו על 10 שעות חניה והתחלנו את החיפוש אחרי מלון לישון בו ללילה.
היה שווה.
למי שחושב לעשות טיולי הליכות בחו"ל, הנה כמה טיפים עבור שוויץ:
את כל התמונות מהטיול אפשר למצוא כאן.
סין עבורי הייתה המקום שעוברים בו כדי לעשות חליפה ולקנות חולצות זולות. מגיעים, מחפשים את השוק הקרוב ומתחילים לפזר כסף. בהתחלה זה היה נחמד, אבל זה נמאס אחרי כמה טיסות.
הפעם בשנחאי, היה לנו קצת זמן, אז ישבנו לנו במסעדה עם אינטרנט אלחוטי במרכז קניות אי שם בעיר. טיול קצר לשירותים הפתיע קלות:
התמונה למטה היא צילום שלקחתי בחנות ספורט. פעם ראשונה שאני רואה מגרש כדורסל קטן באמצע חנות. והיו אפילו כמה ילדים ששיחקו שם.
באופן לא מפתיע, בשנים האחרונות, אני גם מתעניין בג'ימבורי לסוגיו השונים. בסין, הוא נראה כמו בארץ, אבל המתקנים קצת שונים – חלקם מגניבים יותר מאשר בארץ.
ג'ימבורי בקניון בסין
מזרן מים בג'ימבורי
אני טס הרבה, אבל לא ממש מסתובב מספיק במקומות שאני מגיע אליהם.
עכשיו, למשל, אני ספון לי בחדר המלון בקוריאה, מחכה ללכת לטיסה. 5 שעות מבוזבזות בבוקר הזה פשוט כי יש גשם כבד בחוץ, משולב ב-30 מעלות חום – לא סבבה.
כן. אני שוב בחו"לצלארץ. עם קצת מזל בפעם האחרונה עד הלידה של הבן שלנו (אוקטובר, וכן – פעם ראשונה שהוא מופיע כאן).
מסתבר שבקוריאה הדרומית לא קורים מספיק דברים – הצפון לא מספק להם את כמות הריגושים שיש בארץ (לא ברור לי איך עם כל הפרובוקציות של צפון קוריאה). פשוט אחרת אני לא יודע איך להסביר את תצוגת האופנה הזאת באמצע הטרמינל:
בעבר, הם פשוט היו מלבישים אנשים בתחפושות מצחיקות ומושיבים אותם בחנויות הדיוטי פרי שלא היו בשימוש. קראו לזה משהו כמו "מורשת קוריאנית". כנראה הם החליטו שכדאי להזיז קצת הת השחקנים כדי שיוכלו לחלץ קצת עצמות.
בכל אופן, השבוע אני עומד לבקר לפחות במלון חדש אחד אם לא שניים, ככה שמדד המלונות יחזור ואז יעלם לו שוב. לפחות עד לאחרי הלידה.
אחרי חודשיים של הכנה וחיפוש של תאריך, בסוף השבוע שעבר קרה הדבר. עזבתי את האשה והילדה ונסעתי עם חברי ילדות שלי לטיול סופשבוע. החלטנו יחדיו שהגיע הזמן לעשות טיול גברים. בלי בנות זוג. בלי זאטוטים. שני רכבים. מסלולים לא מעגליים.
בקיצור – חזרה לילדות.
כשהצעתי לבחור צימר, נתקלתי בחומה בצורה של רצוץ לישון בטבע באוהלים. אז ויתרתי.
בכל אופן, היה שווה באופן כזה שכבר הוחלט על שידור חוזר בשנה הבאה. רק חודש חודשיים מוקדם יותר כדי שהיה פחות חם.
החלק הנחמד ביותר היה הזרימה של הטיול. 4 גברים. כולם עם נשים ביום-יום. כולם רגילים לוותר כשצריך. לא תכננו יותר מדי מראש. ברוב המקרים לא ממש התקבלו החלטות, אלא ההחלטות קיבלו אותנו. היה שקט נפשי שכזה שקשה למצוא כשמטיילים עם משפחה.
במהלך היומיים בצפון, בילינו בסביבות הכנרת ועשינו חלק מנחל עמוד ואת נחל אל-על.
מומלץ בחום.
התמונות כאן.