יש לנו ספה חדשה.

לא בבית – בבניין.

כנראה זה החום בקיץ, או אולי החגים שבאו עלינו לטובה באמצע השבוע במשך חודש שלם, אבל לדתיים בבניין קשה. קשה לחכות למעלית השבת שצריכה לעשות מסלול של 12 קומות ובחזרה.

אז מה עושים?

קונים ספה. רצוי מעור, כדי להפריע למחבקי העצים בבניין ולהפיץ ריח רענן של סבתות, ומניחים אותה בלובי של הבניין.

כמה כיף.

חבל רק שאת השלטים שמבקשים שלא להשחית את הספה ולשמור עליה כבר הספיקו לקרוע. נקווה שהספה תחזיק יותר מחודש, אחרת היא תעלה יותר מאשר השכנים משלמים ועד בית עבור אותה התקופה.

מעליות שבת זה רעיון מדהים. מוסיפים אותם היום לכל בניין בארץ. כל כך מצויין הרעיון הזה שבשבת הוא מככב כגורם העיקרי לפקקי תנועה בשעה שבאים הביתה או הולכים לזרוק את הזבל בערב.

ככה זה כשיש שתי מעליות בבניין, וזאת שהיא מעלית שבת היא מעלית אלונקה (בצורת נקניק ארוך ולא שימושי). כי אז נשארת לנו החילונים המסכנים המעלית השניה (קוביה בגודל 1×1 ס"מ בערך).

הכיף הכי גדול, זה כשיוצאת השבת. עד שמפסיקים את מעלית השבת, פעולה מתוחכמת שמתבצעת כשהחבר'ה הטובים חוזרים מבית הכנסת, עובר זמן. זמן יקר. בזמן הזה, הדתיים עולים במעלית של החילונים – נכון שכבר לא שבת, אבל למה שלא ימשיכו להשתמש במעלית שלהם עד שיהפכו אותה גם לחילונית?

בעבר, היו דיונים ארוכים, מיותרים ומרים לגבי מעלית השבת. בעיקר לגבי העלות של החשמל שלה. היו כאלה שלא רצו להשתתף בהוצאות – פשוט כי הם לא משתמשים בה (קוראים להם חילונים דרך אגב). הגיעו מים עד נפש, והוחלט לשלם (כן – לשלם) כדי להשיג חוות דעת חיצונית לגבי עלות השימוש של המעלית בשבת. המספרים יצאו מגוככים והרעיון נפל.

למה נזכרתי בזה? כי אני אוהב עיצובים גאוניים. ובגלל ההודעה הדי מיותרת על המעלית הזאת:

למה מיותרת? כי מדובר בקניון קרית אונו. הדתי שיסתובב שם בשבת יעבור על כמה וכמה חוקים גם בלי שהוא יצטרך לעלות ולרדת במעלית, אז למה בכלל לעשות מעלית שבת בקניון?

שנה שעברה הייתה בסימן לוחות שנה בעבודה.

השנה עבר הקרב למקרר.

עד לשנה הזו, קיבלנו בכל שנה לוח שנה אחד קטן מחובר למגנט מאחת מחברות המוניות פה בסביבה. התרגלתי עד כדי כך שכל שנה בספטמבר אני מחכה שהם שוב יחלקו אותם בתיבות הדואר.

השנה הייתה הפתעה. קיבלנו יותר מ-4 כאלה ממוגנטים. בשלב מסויים, כבר אספתי אותם:

אז נכון שאחד מאלה שמופיעים כאן הוא לא לוח שנה, אבל הוא על אותו פרנציפ בדיוק.

אז שוב שנה טובה, עם קצת פחות לוחות ממוגנטים – אחד מספיק.

אני, דרך אגב, בוחר בקנולי ולא ביוסי ברודני

מה הקטע הזה של השריפה בתחנת דלק שלנו?

זה עוד בהמשך לדריסה בתחנת אוטובוס.

טוב שאין לנו שדה תעופה ליד גבעת שמואל

כל שנה ביום כיפור אני צם. לא ברור לי למה. כנראה זה קשור לאינרציה.

אני מבלה את השעות האחרונות של הצום במעבר על ספרי הבישול שיש לי בבית, מחפש מתכונים שאני מתכוון להכין בשנה הקרובה.

השנה, המנהג הזה כנראה ייפסק, או לפחות יבוטל עד לשנה הבאה. למה?

כי אני לבד.

בדד.

מסכן.

גלמוד.

עם ילדה וכלב שצריכים צומי ואוכל.

ובכלל שזה יקח אנרגיות (שאין לי ביום-יום בלי הקטע של צום), אז הפעם אני אחרוג ממנהגי ואפנק אותי באוכל טוב (פיצות שהוזמנו מבעוד מועד).

צום קל לאלה שצמים, ורכיבה אתגרית לאלה שלא.

השבוע הוא שבוע החיות. לפחות לפי ארגון Animals Matter.

כידוע, אני מחבק עצים וחובב חיות לא קטן – אפילו הבלוג הזה הוא על שם הכלב.

הבוקר בנסיעה לעבודה (יותר נכון צהריים – אני עושה בייביסיטר לילדה, אבל זה סיפור לפוסט אחר), שמעתי בחדשות על המנהג המגונה שחוזר לו בכל שנה בצמוד ליום כיפור. יש בציבור הדתי והמסורתי כאלה שמבצעים את מנהג הכפרות, שבו שוחטים תרנגול ככפרה על החטאים של מי שמשלם על השחיטה – מצויין לדעת ששחיטה (סוג של "חטא" בפני עצמו) מתבצע בכדי לכפר על חטא. עוד יותר מדהים, זה שיש "פתרונות" פשוטים והומניים המקובלים על החברה הדתית: תרומה לנזקקים.

הבקשה היחידה שלי?

אם כבר אתם אוכלים בשר – אל תשחטו אותו סתם. תוודאו שאתם נהנים מכל ביס ולא משתמשים בזה לכפר על חטאים.

ואם אתם כבר כאן, למה שלא תכנסו לאתר של Animals Matter ותוסיפו את קולכם?

במסגרת האהבה הלא מוסברת שלי לחדרי שירותים, ניתקלתי גם במוצג הדי מרשים הבא:

זה הפתרון האידאלי לאנשים שלא יודעים לבחור אם לנגב ידיים או לייבש אותם: לוקחים את הנייר ומנגבים את הידיים מתחת למייבש שניה לפני שזורקים את הנייר לפח.

לקח לי חצי שנה להגיע ללרשום עליו סתם כי לא היתה סיבה אמיתית. עד היום. כשנתקלתי בפוסט הזה. הוא באנגלית, אבל גם הוא על חדרי שירותים.

קניתי Wii.

לא בשבילי – בשביל אשתי שתחיה. ואפילו ליום ההולדת. אז נכון שעברו כבר יותר מחודשיים, אבל לוקח זמן לקנות בחו"ל, למצוא מי שיסחב לארץ, לדאוג לשנאי לחשמל, לחווט מחדש את כל הסלון…

הרכבנו אותו יום, עם קצת עזרה מחברים.

הצלחה

כל מה שנשאר עכשיו זה לוודא שהתוצאות שלי יותר גבוהות משל אשתי ואני מסודר בנושא הרצאות על כושר.

אה – כן. ואם אין כאן עוד פוסטים בקרוב זה כנראה בגלל שאני עסוק בלהרביץ ב-Wii.

עברתי תפקיד. השיחה הבאה קורית די הרבה בזמן האחרון:

חבר: מה שלומך?

אני: בסדר גמור. קיבלתי תפקיד חדש.

חבר: כן? ומה אתה עושה היום?

אני: אני מנהל מוצר.

חבר: אבל זה לא מה שהיית קודם?

אני: כן, רק שהפעם אני מנהל מוצר שאחראי על האינטרנט. אין לי ממש מוצרים שאני מנהל.

חבר: מה זאת אומר מנהל מוצרים שאחראי על האינטרנט?

אני: זה כמו שר בלי תיק. אני גולש כל היום באינטרנט, ואם תופסים אותי, אני תמיד יכול להגיד שאני מנהל המוצרים של האינטרנט.

חבר: וברצינות?

אני: היום אנחנו משתמשים באינטרנט כפלטפורמת שיווק. יש לנו אתר סטטי. התפקיד שלי זה להשתמש באינטרנט בצורות נוספות בחטיבה העסקית שלנו.

אבל עזבו שטויות. שבוע שעבר, בדילברט, הופיע בדיוק המצב המיוחד שלי:

לא הייתי מסוגל להסביר את זה טוב יותר בעצמי

לכל מי שעוקב אחרי המשפחה הזו, ולאלה שלא אבל נורא היו רוצים, וגם לאלה שממש לא ולא בא להם, אבל הם עדיין חברים או משפחה:

שנה טובה