אז בשבת חגגנו עם המשפחה, אבל ביום ראשון יצאנו לחגוג באופן פרטי עם הילדה.

לצורך העניין, היינו בקופיבר בתל-אביב לארוחת בוקר ולקינוח יצאנו לשוטט בארץ בחנויות.

היה מוצלח.

דרך אגב –  שיניתי את מראה הבלוג פשוט כדי שיהיה בו יותר מקום לרוחב.

הילדה (כמעט) בת שנה.

היום, בדיוק לפני שנה ובעוד שעה – כשיום ההולדת שלי מסתיים רשמית, ירדו לענת המים ואנחנו רצנו לבית החולים. עברו "רק" 19 שעות, והצעצוע החדש שלנו בא לעולם. מאז, הרבה דברים השתנו, ומעט מאד השתנה.

היום, אחרי התלבטויות קשות לאור המחלה של הילדה, החלטנו בכל זאת לערוך את מסיבת יום ההולדת המשותפת – הראשונה שאני צריך לחלוק עם מישהו. ההחלטה הייתה נכונה.

את כל התמונות של יום ההולדת, ניתן למצוא כאן.
קצת ממאורעות היום:

 
מנפחים בלונים

 

האורחים

 
הדודות

כיבוי הנרות

החפלה

 
אוכל ולישון

הורים בטח מכירים את ההרגשה.

לילה. עייפים. חושך.

ואז.

יבבות של בכי.

הילד חולה. הוא לא אכלה משהו בימים האחרונים. יש לו חום גבוה.

יאללה לאמבטיה.

אז התמונות האלה, מהשעה הבלתי הגיונית 3:00 בלילה. זה אפילו לא לפנות בוקר.

הילדה, עם 39.3 מעלות, ואנחנו? מקרקרים סביבה.

מאז היא כבר החלימה, וכל מה שנשאר זאת פריחה יפה.

לא לפחד – התמונות הפעם לא היו צריכות צינזור.

רק השבוע הגענו למסקנה שמדובר ברופאת עור וכבר יש סימנים שהילדה תהיה ספרנית.

בינתיים, היא תולעת הספרים אצלנו בבית…

שאלה קצת מוקדמת לילדה שאפילו לא בת שנה עדיין, אבל כנראה שזאת כבר מצאה את הייעוד שלה.

כשאני הייתי ילד, רציתי להיות ארכיאולוג. תהרגו אותי – אני לא יכול להסביר למה. אני שונא שמש. שונא חול. לא ממש מתחבר להיסטוריה. אבל רציתי. אולי בגלל תוכניות בטלויזיה.

אחרי זה, הייתה את התקופה של האסטרונאוט – עוד יציאה לא מזוהה. אני כבר אסטרונאוט, אבל את הטיסות לחלל פספסתי (וטוב שכך – הישראלי היחיד שעשה את זה לא ממש חזר).

ובתיכון, זה היה די ברור שאני אהיה מתכנת או לפחות שאעבוד במחשבים. איזה הפתעה!

בכל אופן, הילדה שלי כבר יודעת מה היא רוצה – להיות רופאה. ולא סתם רופאה – רופאת עור. מטופל ראשון היא כבר מצאה – את האבא שלה שהיה לו בעברו הרחוק והשחור גם נקודת חן סרטנית אחת.

אז לילדה קוראים חן. והיא אוהבת לבדוק נקודות חן.

האמא הפולניה יכולה להיות מרוצה – יש רופאה (לעתיד) בבית.

למי שהגיע עד לפה ולא הותש כמו הילדה הנחמדה שנמרחה לה באוטו – תדעו שהאבא שלה גם איבד כמה ברגים אחרי הביקור המהנה…

אני לא בן אדם אלים.

באמת שלא.

לפחות לא רוב הזמן.

אבל אתמול, כשאשתי שתחיה התקשרה ואמרה לי שילד בן שנה וקצת הרביץ לבת שלי – הייתי מסוגל לרצוח. באותה השניה, כל מה שרציתי לעשות (חוץ מלפרק עצמות של חצי עוף בן שנה), זה להושיט ידיים דרך הטלפון ולחבק חזק את הבת שלי. זאת הרגשה די מוזרה – זעם ורוך בו זמנית. חדש לי.

כל הנושא הזה של הורות הוא רצף של ניגודים. אני רוצה לגונן על הילדה הקטנה ולעטוף אותה בצמר-גפן, אבל גם רוצה שיהיו לה חיים מאתגרים, שהיא תהיה עצמאית, שתתמודד. לא מסתדר יחד.

עכשיו, כשהגיע החופש הגדול, מקום העבודה שלנו שורץ זאטוטים שרצים במסדרונות. כל יום הורים אחרים נגררים עם הילדים שלהם ומחפשים להם תעסוקה. שבוע שעבר, מישהי שעובדת איתי כבר מספר שנים, הביאה את הבת שלה – נערה בגיל הטיפשעשרה. הלכנו בקבוצה לארוחת צהריים, והיה לי מעניין להתבונן מהצד – המבטים המגוננים והגאים של אמא שלה והקשר החזק הזה. לא ראיתי אותו קודם. זה נראה שמתחילים לראות דברים חדשים שתמיד היו שם כשנהיים הורים.

בכל אופן, די עם ההשתפכות – יובל עוד יחליט שכאן מתקתק מדי

אז אם אתם ילדים קטנים וזבי חוטם, ובא לכם לנסות ולגרום לבת שלי לבכות – כדאי שתדעו שיהיה לכם עסק איתי, ואני לא עומד להיות סבלני או נחמד – אני פשוט אפרק לכם את הצורה ואצרח על ההורים שלכם שלא גידלו אתכם כמו שצריך.

במסגרת העדכונים והתהפוכות שעברו פה (אזכרות ומחלות בעיקר), נשכחה עובדה מאד חשובה.

הבת שלנו הגיע לגיל 10 חודשים, ולרגל המאורע, עברנו מסל-קל לכסא מפלט. כיאה להורים היסטריים לילד ראשון טרי, קנינו את הדבר היקר ביותר בחנות הראשונה שנקראה בדרכינו. מדובר כמובן בשיא הטכנולוגיה – כסא מפלט לאוטו, שיכול לשמש מגיל אפס ועד ל-45 קילו (יש בנות שעבורן מדובר בגילאים יותר מבוגרים משלי).

כמו שאתם רואים, הילדה לא ממש הבינה בניסוי היבש שעשינו במה מדובר…

עם זאת, ראוי לציין כי היא מאושרת מהשינוי וזה ניכר בחיוכים ובבעיטות חסרות המעצורים שהיא מפגינה כשמתקרבים עכשיו למכונית…

סוף שבוע ארוך. לפחות שבת.

השבוע, נבצר עלינו בעל כורחינו לבלות את סוף השבוע בחדר מיון ילדים. חן, שכבר הייתה יומיים עם חום החליטה שהגיע הזמן לחמם קצת יותר את האווירה והגיע ל-39.9 מעלות. כמו כל הורים טריים ומודאגים, פנינו אל אלוהי התרופות. במסגרת רולטת משככי הכאבים, בחרנו לטובת הנורופן (אקמול היא קיבלה בבוקר). חיכינו את חצי השעה, החום ירד ל-39.1 והיינו שמחים. לפחות עד שהרופא שהזמנו ממר"מ הגיע.במדידה שלו כבר היה 39.5. האשה נכנסה להיסטריה קלה. הילדה צווחה (בכל זאת, רופא). ואני? דאגתי בפנים – יותר מדי היסטריה הייתה מסביב. ארזנו את הילדה ונסענו לתל-השומר.

אחרי שעה של המתנה, נכנסנו לאחות. בדיקות. מדידות. צרחות. והאחות הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שההורים של הילדה לא משהו – נתנו 2.5 מ"ג במקום 5 מ"ג וברור שהחום לא ירד… אבל… זה בית חולים. ואם אנחנו כבר שם, אז צריך להמתין. האחות גם נתנה אקמול באותה הזדמנות חגיגית.
אחרי עוד חצי שעה של המתנה, כשחן סוף סוף נרגעה, נכנסנו לרופא המתמחה. בדיקות. מדידות. צרחות. הגיעו למסקנה המתבקשת – צריך להעביר לרופא.

אחרי חצי שעה נוספת, נכנסנו לרופאה. בדיקות. מדידות. צרחות. החליטו לקחת דם. אבל זה אצל האחות.

עוד שעה, וכבר נכנסנו חזרה לאחות שפגשנו מתישהו מזמן. את הדם היה קשה לקחת. חן החליטה להציג את הארוחה שרק אכלה לראווה על המיטה והבגדים תוך כדי הצווחות הרגילות. היה כיף.

כל שנותר הוא להמתין. עוד שעה וחצי. לתוצאות.

בינתיים, האקמול כבר השפיע וחן הייתה כמו חדשה. אבל לחכות היינו צריכים. התוצאות…

עד ששחררו אותנו הנשמה יצאה וגם השבת. חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.

קמנו לבוקר חדש. בוקר מאיר. ועם מחלה חדשה – אדמת.

כמה כיף שילדים חולים…