ארכיון הקטגוריה: כללי

העברתי את החיים שלנו ל-Flickr

עד לא מזמן, כל התמונות בבלוג הזה, וגם כאלה אחרות ששלחנו לאנשים תמיד העלתי לשירות picasaweb. לא עוד. מהיום, כל החיים הדיגיטליים שלנו בתמונות נמצאים באתר Flickr.

למה?

  • כי ב-Flickr כמעט ואי אפשר לרשום בעברית. טוב, זאת הסיבה היחידה למה זה מבאס…
  • כי שילמנו לשירות הזה כדי שאפשר יהיה לתייק בו את כל התמונות שלנו, ככה שזה מעין גיבוי.
  • כי אפשר להוסיף מיקום ותגיות לכל דבר שזז שם.
  • כי זה מה שכולם עושים (אני ישראלי לא?)

אז מה יש שם מעניין? עבדתי קשה כמה שבועות, ועכשיו כבר כמעט כל אוסף התמונות הדיגיטליות שלנו שם והן מכילות תגיות של הארועים, השנים והאנשים שמופיעיםבהם, ככה שאם אתם מחפשים מישהו/משהו ספציפי – זה די קל.

מצד ימין, יופיעו מעתה כמה תמונות מאותו האוסף, אם אני מבין נכון, אז כאלה שהן יחסית חדשות.

מרבית התמונות לא פומביות וייקח לי קצת זמן לעבור עליהן ולהחליט מה להוציא לקהל הרחב ומה לא. בכל אופן, חברים ומשפחה יכולים להזדהות ככאלה ובפרוצדורה קצרה יחסית אפשר לארגן לכם גישה לשם, אז אם אתם רוצים – פשוט תבקשו.

בנים זה כחול, בנות זה ורוד

בנים זה כחול, בנות זה ורוד. לפחות ככה נהוג. אנחנו לא רצינו ילדה ורודה…

החלטנו כבר מזמן שורוד לתינוקת זה קיטשי, ושאנחנו לא נלביש אותה בורוד. בטח לא באופן המטורף שראינו מסביבנו כל הזמן. אבל עכשיו, כשהלכנו לחפש בגדים, גילינו להפתעתנו שהכל ורוד. אין כמעט צבע אחר.

אז קנינו סטים של בגדים (בגודל של ברבי בערך) בצבעי ורוד, עם קצת סגול, ירוק וצהוב.

כשקיבלנו תדרוך מחברים, הבנו שבגדים של תינוקות (ומצעים, ומגבות, וכמובן חיתולים) צריך לכבס לפני שמתחילים להשתמש בהם. אז בשבת האחרונה, התחלתי במבצע – אספתי את כל הבגדים וחלק ניכר מהחיתולים, הכנסתי למכונת הכביסה וכיוונתי לכביסה עדינה. אפילו לא שכחתי להשתמש באבקת כביסה לתינוקות.

מה גיליתי אחרי שעה?

שבגדי תינוקות כדאי לכבס ביד ובנפרד בפעם הראשונה…

כביסה בורוד

התוצאה? הבת שלנו כנראה תאלץ להסתפק בורוד לחודשים הראשונים שלה – זה כנראה יהיה בלתי נמנע בוכה

אזעקת שווא

מסתבר שהיום היה תרגיל ארצי לקראת הלידה. התוצאה: נכשל.

אזעקת שוואמעשה שהיה כך היה. ישבתי לי לאכול צהריים בעבודה עם יותר מדי אנשים. אפילו לקחתי איתי את הטלפון (תופעה נדירה). הוא צלצל. לא זיהיתי את המספר והתעלמתי. חזרתי למשרד והתקשרתי חזרה. זאת היתה אמא של ענת, שואלת איפה אני.
למה? פשוט. כי היא חשבה שאנחנו כבר בחדר לידה…

מקור הטעות הוא קצר תקשורתי בין חברי גיל הזהב במשפחה. הסבתות דיברו ביניהן, האחת סיפרה סיפור מעשה והשניה השמעה סיפור אחר – היא החליטה שנכנסנו לניתוח פדיחה. לבעלי הלב החלש – זאת אזעקת שווא – לא היה ולא נברא.

הורים של ענת, כמו כל קפיץ מתוח (או יותר נכון כמו כל זוג הורים שמחכה לנכד/ה הראשון), התקשרו לענת ואלי. הפלא ופלא – לא ענינו. אז אבא של ענת אץ רץ לחדר הלידה כדי לחפש את הבת שלו… לפחות עכשיו מישהו נוסף ראה איפה נלד, כי לי עוד לא יצא.

חודש תשיעי להריון הוא חודש נפלא. קורים בו המון דברים מעניינים. עד לאזעקת האמת כנראה יעברו עוד כמה ימים. אז משפחה יקרה – תעזרו בסבלנות, ותורידו בבקשה את רמת החרדות.

בוני החתול הגאון

לסמיון מהעבודה יש שני "ילדים", או יותר נכון חתולים. אחד מהם עיוור

אני אישית לא אוהב כ"כ חתולים, אבל החתול העיוור שלו באמת די חכם – עד כדי כך שהוא כבר ב-YouTube. אז כדי שהפופולריותשלו תעלה מעבר לשאר החתולים הבינוניים שמופיעים שם, זה יהיה נחמד אם תכנסו לאתר ותדרגו אותו, תגיבו או פשוט תסתכלו עליו…

חברים מטאיוואן

שבוע שעבר היה בארץ חבר טוב שלי מטאיוואן בשם הוק. הוא הגיע לארץ לצרכי עבודה. הכרתי אותו במהלך הטיסות שלי למזרח, ועם הזמן הקשר התחזק – אנחנו באותו הגיל, עם אהבות דומות (אוכל) ומעבר לזה, אני חושב שגם ההצלחה שלי ושלו נקשרו יחדיו בשלוש השנים האחרונות במסגרת העבודה שכל אחד מאיתנו עושה.

במסגרת השהות שלו בארץ הוא הספיק לאכול ארוחת ערב אצל אמא שלי, להפגש בחוף עם חברים טובים שלי ולהעביר כמה שעות טובות בעבודה. היה נחמד לראות אותו פעם אחת כאן ולא שם – זה נתן נופך של חו"ל לאותו השבוע.

כשהוא הגיע, הוא נתן לי מתנה – איש עושה טאי-צ'י מאבן. בדרך חזרה לטאיוואן דרך הונג קונג, הוא הספיק להראות לי צילום של אותו האיש, אחרי שגנבו לי אותו, ניפחו אותו והציבו אותו בכניסה לאיזה בניין…

אצלי בעבודה בהונג קונג

אני מניח שאחת הסיבות העיקריות לאהבה שלי לביקורים בטאיוואן (מלבד האפרסקים הקטנים והמתוקים בשוק הלילה שלהם) זה די הוק. עכשיו אני צריך לחשוב מה להביא לו בביקור הבא שלי שם.

מאותו הערב בחוף בתל-אביב יש גם תמונות. אני אפרסם אותם בעוד כמה ימים, כשאני אסיים להעביר את החיים שלי לאתר חדש, עם הרבה צפצופים וקשקושים – אבל על זה בפעם אחרת…

אין לי עמוד שדרה

ענת מסיימת עכשיו קורס לליקויי יציבה. כחלק מהקורס, הייתי שפן נסיונות לאבחון יציבה. האבחנה: אין לי עמוד שדרה.

עכשיו במבט לאחור, להתחתן עםמורה לפילאטיס זה כמו לחפש מנוי לאינקוויזיציה. לא עובר יום בלי שמבקרים את היציבה שלי, ולא עובר שבוע בלי שמותחים לי את הגוף בכיוונים לא הגיוניים. אם אתם עדיין רווקים, ואתם בטעות פוגשים מישהי שמתעסקת בספורט כמקצוע – תברחו. מהר.

לאלה מכם שרוצים לדעת מה באמת יצא לי באבחון יציבה, יש כאן קישור לאבחון שענת עשתה לי (מעניין – בשבילה אני מתכנת מחשבים… אולי כדאי שנדבר יותר האחד עם השניה צוחק).

דואר זבל בעולם האמיתי

החיים הם בזבל, בעיקר למי שיש לו אימייל קבוע כבר כמה שנים – אבל משום מה, גם לתושבי מרכז הארץ.

יש לנו פילטר די טוב לדואר זבל בעבודה. לפעמים אפילו טוב מדי, עד לרמה שלא ניתן לקבל דואר מאנשים תמימים שבאמת מנסים להשיג אותי דרכו. כשהתלוננתי, פשוט אמרו שזה עניין של איזון – כמה הפילטר קשוח לעומת כמה זבל אני אקבל. בזמן האחרון, דואר הזבל העבודה הוא בעיקר נסיונות לשדל אותי לקנות מניות של חברות עלומות בבורסאות מסביב לעולם; תופעה חיובית לעומת הסבב הקודם שבו ניסו לשכנע אותי להגדיל איזורים אסטרטגיים בגוף.

דואר זבלבכל אופן, סוף השבוע שוב הגיע ואיתו דואר הזבל – לא האלקטרוני אלא הפיזי. זה שמשתלט על תיבת הדואר שלנו וגורם לכניסה לבניין להראות כמו בית דפוס (או מזבלה, תלוי כמה השכנים האחראים מתכופפים כדי להרים את מה שהם הוציאו מהתיבה שלהם ובמקרה "נפל" להם מהידיים). את הסבל מהתופעה הזו מרגישים בעיקר במרכז הארץ. יש לנו בסוף השבוע עיתון של בקעת אונו, ואחד של פתח תקוה, ועוד אחד מבני ברק, ועוד עיתון קקיוני לדתיים בשכונה, והרבה פליירים לפיצות. בעיקר פיצות.

מה אנחנו עושים בכל סוף שבוע? מרוקנים את תיבת הדואר לפח שצמוד אליה. מישהו צריך להוציא כבר איזה חוק נגד הכחדת יערות הגשם בברזיל לטובת תיבת הדואר שלי.

נסיעות עסקיות והריון

אני טס יחסית הרבה. מספיק כדי שאני לא אתגעגע לזה.  זה לפחות היה נכון עד לא מזמן – בחודש השישי והשביעי להריון של ענת "התמזל" מזלי לבקר במרכז, מזרח ומערב ארה"ב (בסדר הזה, ובשבוע אחד). גם הייתי בתורכיה, באיטליה, סין, קוריאה, טיוואן והונג קונג. והיום? אני מקורקע…למי יש יותר ארוך?

תמיד העדפתי טיסות ארוכות יותר ומסובכות יותר. כאלה שבסופן כבר לא היה ברור לי איפה התעוררתי בבוקר ולאן אני הולך. שני חברים לעבודה מהצוות שלי טסו היום. כמו פולניות טובות הם התלוננו על הטיסות שלהם ובדקו מי סובל יותר (התמונה למטה מראה השוואה שהם עשו על הלוח בחדר שלי). כדי שלא תתבלבלו – מדובר בפחות משבועיים של נסיעת עסקים.

אני חייב להודות שאני קצת מקנא. גם אני רוצה איזה סיבוב מסובך כזה. בינתיים את הנסיעות שלי אני אעשה מהעבודה לבית (מסתבר שזה לא תענוג גדול בקיץ הזה מסיבות לא ברורות).

פקק בדרך הביתה

“זה מקום העבודה שלי”

כן… זה מקום העבודה שלי. שוב ראשון לחודש, שוב צריך להתחיל להעביד דף בלוח שנה. או במקרה שלי, ב-5 לוחות שנה.

למי שלא ראה והזדעזע עדיין, ככה נראה שולחן העבודה שלי (בערך 135 מעלות שלו):

זה מקום העבודה שלי

תמונה גדולה יותר תמצאו כאן.

מצטער על הבלגן, תבואו ביום אחר, או שתודיעו קודם כדי שאני אספיק לסדר.

אז למה יש לי 5 לוחות שנה?

  1. לוח שנה שקיבלתי ממעוז נסיעות (הסוכנת נסיעות בעבודה). הכי נוח, ומתחבא למעלה מצד שמאל מאחורי שני לוחות שנה אחרים.
  2. לוח שנה שקיבלתי מהעבודה (מאחורי המוט הכחול עם השיער הכתום במרכז התמונה)
  3. לוח שנה שקניתי מכספי שלי (FarSide – הכי שמאלי)
  4. לוח שנה שקיבלתי מאח של ענת, שתחיה (Dilbert – מימין לקודם)
  5. לוח שנה שקיבלתי מ-Hawk, עמית לעבודה מטיוואן (הכי ימני בתמונה).

חדי העין יבחינו שכמו כל בעל טוב, יש לי תמונות של אשתי תלויות על הקיר.

שאלת ג'קי לילד: צחי הלך יום אחד לעבודה, אך אבוי – העציץ שבחדרו נעלם. עזרו לצחי למצוא את העציץ.

מזל טוב!

לא – אני עוד לא אבא, אבל לאמא יש יום הולדת. או יותר נכון לאמא לעתיד, לאשה ההריונית, לפיוז הקצר שמסתובב בבית, לזאת שאני אוהב – יש יום הולדת.

 

אז התמונה כאן היא לא הכי מייצגת את היום-יום שלה, אבל היא לפחות מזכירה ימים שבהם היא הייתה מחייכת יותר ומקיאה פחות. אם אתם קוראים את זה, ועדיין יום שבת, אתם מוזמנים להתקשר או להשאיר פה תגובה.

האיחול שלי? שתיהנה מהבת שלה השנה כמו שאני נהניתי ממנה בעשור האחרון. מזל טוב.