ארכיון הקטגוריה: הרהורים והגיגים

השכלה

בשעה טובה, בבית בו גדלתי מבוצע תמא 38. המקום נראה כמו אתר בניה.

הגעתי בשבת לעזור לאמא שלי לפנות איזה ספריה או שתיים.

מהר מאד, נדחסו למושבים האחוריים והקדמי של הרכב ההרים של אנציקלופדיות.

עברית, בריטניקה באנגלית, עוד בריטניקה בעברית, אריאל, אחת של מדע, אחרת של גוף האדם.

כמה אהבתי את הספרים האלה כילד. לפתוח אותם ולקרוא על משהו. על מקומות בארץ באנציקלופדיה אריאל. על החלל או פיזיקה באציקלופדיה המדעית. אני זוכר את ההתרגשות בקבלה שלהם הביתה.

כמה השקעה הייתה בספרים שלי (ואני מתייחס אליהם כאל שלי, כי הייתי כמעט היחיד שעלעל בהם על בסיס קבוע).

אז נפרדנו. אני והספרים. אינספור סבבי סחיבה לרכב, 3 נסיעות קצרות לפח המחזור, וטקס זריקה קצר לכל אחד ואחד מהכרחים העבים שפתחתי בילדותי כדי ללמוד משהו נוסף.

היום? הכל בגוגל. במרחק נגיעה שכנראה לעולם לא תגיע. התקדמנו, וגם צעדנו לאחור קצת.

37

פוף. עוד שנה התאדתה לה.

לאן הזמן רץ ומה בדיוק אני מספיק לעשות איתו?

ובכל אופן, עם השנים באמת משתבח משהו (נראה לי). החשיבה אולי קצת יותר חדה. מסתכלים יותר קדימה. מתכננים יותר.

אבל משהו מרגיש טוב יותר ונכון יותר – קשה להסביר.

אולי זה התחלות חדשות? האומץ שפתאום מצא לעצמו מקום אצלי? ואולי זה סתם הבוקר הזה, וההכנות ליומולדת של הילדה שלי.

יומולדת שמח לכל אלה שחוגגים או יחגגו השנה 37.

אזכרה 18

השנים חולפות מהר.

שבוע שעבר התכנסנו לעוד אזכרה.

הפעם ה-18 במספר.

היינו קבוצה מצומצמת. מאד. 4 אנשים + רב.

אחרי קריאת אותיות בקצב לא רלוונטי ובתוכן חסר משמעות, עבר הרב ל"קדיש". נתן את המבט הבוחן מסביב ואחרי שהייה לא מוסברת הגיעה למסקנה המתבקשת: אין מניין

המשכנו בלי קדיש. אשכבה. סיבוב בבית הקברות. והביתה לבורקס.

למות זה כבר לא מה שהיה פעם.

בשיחה השבוע עם זוגתי שתחיה, הגענו באופן לא מוסבר לדון בתכונות ובמניירות שירשנו בעל כורחנו מהורינו.

אני הצהרתי שאני לא ממש רואה במה אני דומה לאמא שלי (סליחה אמא), וזוגתי שתחיה אמרה מיד "אבל תמיד אומרים שאתה דומה לאבא".

אולי.

לטעמי, השנים המשמעותיות בחיי התחילו אי שם בתיכון. והמשמעותיות ממש? אחרי. הזכרון מטשטש עם השנים. אין לי נקודה טובה להשוואה לדעת אם אני דומה לו ועד כמה. חשבתי בעבר שזה הידיים.

מפסח האחרון הפסקתי ללכת כמעט לחדר כושר. כאבים בגב התחתון. התחליף? בריכה או הליכות ארוכות. הבוקר יצאתי לעוד הליכה ארוכה. שעה של שלווה. של זמן לחשוב. חשבתי על אותה השיחה. עם אשתי. ופתאום נזכרתי בהליכות עם אבא – ובהליכות שלו לבדו. כמעט כל ערב.

משהו כן עבר אלי.

האהבה להליכות האלה. והיום אני יודע למה – זה השקט – הזמן לחשוב על הכל וכלום בו זמנית – להרגיש קצת רוח וטיפה קרירות – להרגיש את הרגליים זזות – את החיים.

אזכרה 18.

הכל התחיל בערב בו הוא יצא לעוד הליכה. אבל לא חזר. לפחות אני מקווה שהוא עשה את מה שהוא אהב. אני יודע שאני אוהב את זה (גם).

קדיש

מניין.

מצבה.

חלקת קבר.

דודים ובני-דודים מדרגה שניה ושלישית.

שוב מצאתי את עצמי בבית קברות. לשם הגיוון, הפעם זה היה בחולון.

סבתא שלי נפטרה. השניה. נמחק לו דור בצד שלי של המשפחה.

קראתי קדיש. אין בנים. אין אחים. נותר רק "הנכד".

המילים באות בקלות.

אני כבר מיומן בריטואל.

מתבונן מהצד בסיטואציה.

ולא מרגיש כלום.

לפחות לא מהמילים או הטקסים.

הלוויה עצובה. אין דמעות מסביב. אין קריאות שבר. רק… going through the motions

באנו. דיברנו. קברנו. נפרדנו.

להתראות סבתא.

36

זה היום.

גיל מוזר כזה. אני בן 36. כנראה.

זה גיל לא עגול. לא מסמל מעבר. אבל בעצם כן.

זה הגיל שבו בשאלוני אינטרנט, אתה עובר מקבוצת גיל אחת לקבוצת הגיל הבאה. לרוב, זה מ-24-35 ל-36-50. לפחות בשאלון למטה היו נחמדים מספיק כדי לסדר לי שכבות גיל מצומצמות יותר.

כבר אמרתי כאן דבר או שניים על זה שאני מזדקן (לרוב בתאריכים משמעותיים). עכשיו גם האינטרנט חושב ככה.

האמת? אני כבר חצי שנה מחכה ליום הזה. יש בו משהו מיוחד עבורי. לפני פלוס-מינוס 18 שנים, אבא שלי נפטר. חצי חיים בלעדיו.

השבוע היו אצל אמא שלי אלבומים בסלון. ישבנו שם להתבונן בהם על התמונות הישנות. אחיות שלי. דודים. סבים וסבתות. אמא שלי. וגם אבא שלי. אומרים שאני דומה לו. אני מקווה מאד שכן – פחות במראה ויותר בשאר הדברים. לא יצא לי הרבה לדבר איתו – או לפחות לא מספיק. כנראה השיחות שלנו היו דומות לאלה שיש לי עם הבן שלי כרגע… מעט הברות, בלי מילים – האדם הקדמון. הייתי רוצה להכיר אותו יותר. בגיל הזה. לא מוקדם יותר. לוותר על ההתבגרות עם אבא בבית אבל לקבל אותו עכשיו. לא מצורך ספציפי. סתם.

אם יש בי קנאה, זה באנשים בגילי שיש להם את אבא שלהם בסביבה. מישהו שאפשר להמשיך ולקשקש איתו את אותן שיחות חסרות משמעות שיש בין גברים. אני מקווה להיות שם לילדים שלי באותו הגיל.

השנה לפחות אני חוגג את יום ההולדת שלי עם אתניקס ולא עם רינת ויויו כמו שנה שעברה. אלוהים – אפשר לבקש את מירי מסיקה או רמי קליינשטיין לשנה הבאה?

רגעים של סוכריה על מקל

בעוונותי הרבים אני שומע גלי צהל בדרך לעבודה בכל בוקר. הבעיה היא, שבשעת החזרה שלי, לרוב התכנית בגלי צהל היא זאת של שמעון פרנס. לרוב אני פשוט מעביר. היום החלטתי לשמוע אותה. בתכנית הופיע שוקה דינור, שסיפר את הסיפור מהרצאת טד קצרה.

תוכלו למצוא את התמלול של השיחה ברדיו כאן, או את ההרצאה המקורית באנגלית:

הדובר קרא לזה "רגעים של סוכריה על מקל" – רגעים מקסימים בהם אנשים נוגעים בחייך בצורה שמשפיעה אותך לנצח – רק שלרוב הם אפילו לא יודעים זאת.

אז הנה 5 רגעים של סוכריה על מקל שקרו לי. הם לא כוללים את האשה או הילדים – מהם אני מוצף בסוכריות על בסיס יום-יומי.

חבר שלי התקשר אלי לשאול מה שלומי. הייתי בשיחה ממתינה באותו הזמן ועברתי לדבר איתו. הוא אחד החברים הכי טובים שלי. אמרתי לו בצורה הפשוטה ביותר: "אין לי זמן עכשיו. אני מדבר עם החברה לעתיד שלי". הוא אמר בסדר וניתקנו.

לימים, הנערה הזו התחתנה איתי. חלק מהסיבות להצלחה נובעת לטעמי מהתזמון של חבר שלי – הייתי צריך במשפט להסביר לו את גודל המאורע, והפיכת האירוע למילים ייצר מציאות מאוחר יותר.

אבא שלי נפטר. במהלך השבעה נהייתי חולה. הייתי עם 39 חום באחד מאותם הימים. הגיעו חברים. היו איתי. אחד נשאר. הוא היה שם איתי בחדר והחליף לי את המטליות הרטובות על המצח. דאג להחליף את השירים בטייפ שיהיו כאלה שאני אוהב. ונשאר בחושך. ליידי. עד שנרדמתי. זה לקח הרבה זמן. הוא בטח כבר שכח. אבל הוא אחד מאותם החברים שיש לכל החיים.

אבא שלי נפטר. שוחררתי מצה"ל מסיבות רפואיות. נכנסתי לאוניברסיטה. נפרדתי מחברה שהייתי איתה 3 שנים. חודשיים-שלוש לתוך האוניברסיטה, התחלתי לעכל את המצב. את השינוי הגדול ואת הפרידה מהעבר.

ישבתי עם שני שכנים מהמעונות באוניברסיטה בגן הבוטני – שני מטר מהמעונות – אחרי חצות, לצידי האגם, מביטים בברבורים.

בנאלי משהו, אבל זה נתן לי את הכח להמשיך הלאה באותה התקופה.

גיל 15. החברה הראשונה נפרדה ממני. עולמי חרב עלי. הייתי שבר כלי והסתובבתי ככה כמה חודשים. הלכתי ברחוב עם ידידה טובה שלי. היא הסתכלה עלי ואמרה: "היית עצוב מספיק זמן. די. תתחיל לשמוח".

אז התחלתי.

עזבתי את רדויז'ן. ביום האחרון הייתה שתיה. מילים נאמרו. רובן מרגשות. חלקן מנומסות. בסוף המאורע ניגש אלי אחד מהמתכנתים – אדם שהיה שנים בבדיקות. לא זוכר איך קוראים לו. מעולם גם לא ממש ידעתי. הכרתי אותו, מה הוא עושה ואת העובדה שהוא טוב, אבל דרכנו לא הצטלבו.

הוא אמר לי שהשפעתי עליו מאד. בפגישה שהייתה העברתי "משוב" (זה יותר ביקורת כשאני עושה את זה) לגבי מצגת שהוא העביר. אמרתי לו מה צריך לשנות ולמה. הוא אמר לי שהוא לקח את זה הלאה וזה עזר לו מאד גם להציג דברים באוניברסיטה. הוא העריך את זה ורצה להגיד לי תודה.

לא ידעתי מאיפה זה בא לי. זה היה הדבר הכי מקסים שאמרו לי. ואפילו לא זכרתי שנתתי לו משוב.

תודה לכולכם.

משימות לשבוע הבא

אני כבר וותיק באמדוקס. עוד כמה שבועות וזה כבר חודש.

עדיין לא התרגלתי לגודל, אבל הדבר הכי מטריד זה הבניין. קוראים לו ה"קניון" וזה בגלל שזה היה הייעוד המקורי שלו – לפני שאמדוקס הציעה לבעלים הצעה שהם לא יכלו לסרב לה…

בכל אופן, המקום הוא מבוך. אפשר לבוא בערב, לעמעם את האורות ולשחק שם מבוכים ודרקונים במאורה גדולה עם מספר קומות. מישהו צריך להציע להם את זה כפעילות כיפית לעובדים. אולי כשאני אהיה שם מספיק זמן אני אעלה את הרעיון.

מלבד משימות היום יום שלי מהמנהלים והעבודה השוטפת, החלטתי על שתי משימות נוספות לשבוע הבא, כחלק מהליך ההתאקלמות שלי (אמדוקסיזציה): בשבוע הבא, אני אקח כפרוייקט את בדיקתם של כל חדרי השירותים בקומה. עד עכשיו, ספרתי 5 שכאלה – אני בטוח שיש עוד.

במקביל, אני צריך למצוא גם את כל פינות הקפה בקומה – ולדעת איפה נשארות פחמימות זמן רב יותר – לשעות הקשות כמובן.

קופסת הקרטון

13 שנה וזה כל מה שנשאר. כמה זכרונות וצעצועי משרד ארוזים בקופסת קרטון חומה.

כל כך הרבה היסטוריה בכל כך מעט מקום.

זה לא שהחדר שלי בעבודה לא היה עמוס בניירת – זה פשוט שאת רובה הייתי צריך לגרוס או לזרוק למיחזור – לא היה שם דברים רלוונטיים אפילו עבור העבודה שעשיתי.

נשארתי עם 3 פסלים שנאספו עם השנים – מתנות מפה ומשם. תמונות ישנות עם הכלב שלנו הגור ואשה אחת מטיול ירח דבש באיטליה. ועוד כמה צעצועים. גם שלט צהוב (שרואים בתמונה) – קיבלתי אותו מחברים בכיתה י' או יא' כשהייתי חולה ומאז הוא איתי בכל מקום.

התיק כבר לא כבד בלי הלפטופ ואין לי משקולת קטנה בכיס של טלפון סלולרי. אין לי גם קו טלפון כבר. או אימייל שמתמלא בקצב.

זה נכון שכולם נקברים בסופו של דבר לבד, אבל באיזהשהו מקום זה נכון גם לגבי עזיבת מקום עבודה. סיום של פרק בחיים.

הפרק הבא יתחיל בקרוב 🙂

דברים שלמדתי ביום העבודה האחרון שלי

  • מרדויז'ן נפרדתי כבר לפני חודש-חודשיים. לא היו פרפרים בבטן או התרגשות רבה לקראת יום העזיבה
  • ובכל זאת – "דקות התהילה" שלי במהלך השתיה – עם מילות הפרידה שלי והשבחים של אחרים עדיין ריגשו
  • אנשים העריכו אותי יותר מששיערתי. חשבתי שהשפעתי על קומץ אנשים שרדיתי בהם לאורך השנים, אבל היו הרבה שלא ידעתי כלל שנגעתי בחייהם וגיליתי שגרמתי להם לשינוי
  • תמיד אמרתי שהאגו שלי מספיק גדול כדי שאני לא אצטרך להשתמש בו יותר מדי. בספר שקראתי שבוע שעבר (מומלץ בחום), הסופר ממליץ תמיד להיכנס לפגישה בהרגשה שאתה האדם הכי טיפש בחדר. אני צריך להיות האדם הכי טיפש בחדר – זאת התכנית העיקרית לשנת 2012
  • תהיה חסרה לי המשפחה המורחבת הזאת שהייתי חלק ממנה 13 שנה…