2010

ביום שישי שעבר, עצרנו את הטירוף שאוחז אותנו כאן מאז הלידה והרמנו מסיבת ברית.

לבת שלנו לא עשינו דבר כשהיא נולדה, אבל הפעם המצב הוא שונה. למה? כי יש לנו ילדה בת 3, ומסיבה לבן החדש זה בעצם מסיבה בשבילה.

תפסנו שישי צהריים בבאר של סבא. סגרנו עם חברת קמבו לכמה מתנפחים, ג'ימבורי קטן ועוד כמה אטרקציות לילדים. צלם. ודי ג'י - אשתי חייבת לרקוד בכל הזדמנות.

למרות שהגענו כולנו חולים - היה כיף. הבת שלנו חזרה הביתה וביקשה שוב ללכת לברית.

התמונות - כאן.

כבר מזמן אמרו לנו שתינוקות אפשר להרגיע עם קשירה "מיוחדת". משהו שמצמיד להם את הידיים והרגליים לגוף ככה שכשהם מזיזים אותם במהירות כשהם עדיין לא שולטים בגפיים זה לא יפחיד אותם, יעיר אותם... ויגרום לזה שהם יבכו.

אז היה המתכון שלי לקשירה הזו - לעטוף את הילד מסביב עם השמיכה הורודה של אחותו ככה שהמשקל שלו ילחץ על השמיכה והוא לא יוכל להוציא אותה.

התוצאה: שרימפ יחסית גדול.

השבוע היה שבוע מחלות.

התינוק מנוזל כבר מעל שבוע - לא סבבה בלילה, ובטח שלא סבבה לקראת מסיבת הברית שהייתה אתמול.

אמא של התינוק הייתה עם שפעת

ואז האבא שלו היה עם שפעת, והגיע חולה למסיבת הברית.

והאחות שלו? לה היה דלקת עיניים.

אז מה עושים עם דלקת עיניים? קומפרסים של קמומיל.

לא פלא שאני לא מסוגל לשתות את התה הזה - הוא מזכיר לי עיניים קצת יותר מדי.

לפני מספר חודשים עלה פה מתכון נקניק השוקולד.

מאז הוא הפך אצלנו לכדורי שוקולד - בעיקר בגלל הילדה.

השינוי היחיד הוא התוספת של סוכריות... וכמובן החיוך :-)

כבר כמעט שבועיים עברו ואפשר לומר שמירוץ החימוש נמצא כאן בעיצומו.

עם הבת שלנו העניינים היו די ברורים: 6-8 האכלות ליום, בכל אחת החלפת חיתול, יוצא חבילה לשבוע פחות או יותר.

עם הבן? 10-12 האכלות ליום (הוא לא הילד הכי יציב שיש), בכל פעם בין 1 ל-5 חיתולים. לפני כמה לילות, הוא חיסל לי 5 חיתולים בהחתלה. על כל אחד חדש הוציא עוד קצת קקי, ובאחרון - השפריץ על כל החדר.

אני מוצא את עצמי כל יומיים שלושה הולך לקנות עוד חבילה של חיתולים לילד.

בינתיים, הוא עוד על חיתולי newborn, כאלה שמגיעים בחבילות של 42, עם כותנה אורגנית (אין משהו אחר בהאגיס). אנחנו מחכים לרגע שהוא יעלה מספר ונוכל לעבור לחיתולים הרגילים - אלה שחן הייתה איתם:

אז הוא משפריץ בקשת לכל כיוון. סדינים, בגדים, מיטות, כסא, קיר - הכל כבר נפגע באופן כזה או אחר. ואנחנו מכינים את החיתולים והמגבונים הלחים. כל אחד והנשק שלו.

מבחינתו, נשק יום הדין זה ללא ספק קקי - עדיף בצורה שלשולית עם ריח של גז חרדל. מבחינתנו, הנשק הלא קונבנציונלי היחיד שמצאנו זה יין הפטישים שנתן לו המוהל - דפק לו את ראש לכמה שעות טובות של שקט.

הפוסט הזה הוא פוסט התרברבות על הבת הכשרונית. מי שאין לו סבלנות - שיעבור הלאה.

זה שהבת שלנו טובה בפאזלים כבר רשמתי כאן. אז עכשיו אחרי שאחיה נולד, הבאנו שוב את המטפלת שהייתה לה כדי שתדאג גם לאחיה. אחרי שנה בגלות, שבה המטפלת שלנו טיפלה בילדים של אשה זרה אחרת, היא חזרה והביאה איתה משחק חדש עבור החמודה שלנו - משהו שדורש מחשבה, וכמובן - לא לגילה עדיין.

אז רעות, המטפלת שלנו, ישבה איתה בסבלנות ושחקה קצת - לימדה אותה את הפרנציפ - איך צריך לסדר את הקוביות לפי הספר, להניח את האביר והנסיכה, ולנסות להוסיף את הקוביות המותרות באותו השלב כדי שהאביר יוכל להגיע אל הנסיכה.

אתמול, הבת שלנו ביקשה ממני לשחק איתה את זה. מסתבר שגם כאן היא הפגינה יכולות מרשימות. אחרי 17 שלבים הייתי צריך לעצור אותה כדי שתתארגן לישון - ראש יש לילדה. עכשיו צריך לחשוב איזה עוד משחקים להביא לה כדי שתפעיל אותו.

* למשחק קוראים "נסיך ונסיכה" והוא מוצלח ומומלץ מאד. לחברה שמייבאת אותו לארץ קוראים FoxMind ונראה שיש להם עוד כמה משחקים מבטיחים שכאלה. בטוח שננסה עוד כמה מהסדרה שלהם.

ואני עדיין לא בטוח למה.

לא הסיבות ה"בריאותיות" ולא הדתיות מספקות אותי.

לילד שלום. גם להורים שלו.

הבן שלנו טרח להביע את דעתו בנושא לאחר הברית ולטווח את המוהל (ואשתו) בשפריץ מדוייק. יש כבוד.

עכשיו צריך להתארגן על מסיבת ברית ולחפש לוקיישן מתאים.

תמונות כאן.

לעשות ברית או לא לעשות?

אחרי 8 ימים, או כשזה יוצא נוח?

באולם? במסעדה? בגן ארועים? במרפאה?

מוהל או רופא?

רק ההורים או גם המשפחה המצומצמת? משפחה מורחבת אולי? חברים גם? מכרים? חוג מורחב של אלה שנזמין לחתונה?

יותר מדי שאלות אחרי לידה של בן. רק התחלנו להתרגל לצעצוע החדש וכבר גילינו שוב ששינה לא תהיה לנו בקרוב. ואז מגיע ההתעסקות הזאת עם הברית. זה נראה שלכל אחד יש דעה בנושא ואיזשהו אינטרס. שיעשה כי כולם עושים, כי ככה חייבים. שלא יעשה כי זה ברברי ואנחנו נאורים עכשיו. רק לא באולם כי זה בכל זאת ניתוח. שזה יהיה מוהל שהוא רב - הם יודעים הכי טוב לחתוך. שיבואו הרבה אנשים - שיהיה לנו מניין. מה, לא יהיה סנדק? לא שמעתם על כל מקרי הזוועות של תינוקות שחתכו להם וזה הסתבך?

אז מחר תורנו. היום הגדול של החיתוך הקטן.

נקווה שיעבור. ממילא אני לא מבין את החשיבות של הדבר, מלבד לא להיות שונים. עצוב.

לאורך השנים קראתי הרבה ספרי מדע בדיוני - אני עדיין קורא אותם. הבעיה היא כל התהליך: אני רוכש אותם דרך Amazon באינטרנט, שולח אותם לארץ בעלות משלוח גבוהה, מוסיף מיסים בארץ; או שולח אותם למשרד החברה בחו"ל ומחכה שמישהו יעברו ויביא לי את הספרים.

לא אחת קרה שנתקעתי בלי ספרים לקרוא בטיסות פשוט כי המשלוח עוד לא הגיע.

והיום, אחרי יותר מעשור של קריאה, הבית שלנו עמוס בספרים.

אחד מ-5 חלקים של 2 ספריות שמפוצצות בספרים, קלסרים מהאוניברסיטה וסתם שטויות.

ביום ההולדת שלי השנה, ביליתי קצת זמן מול Amazon בחיפוש אחרי ספרים - בייחוד אחרי שקיבלתי קופון או שנים... מצאתי את עצמי בוחר כמעט 20 ספרים בעלות של 180 דולר, ובתוספת של 80 דולר נוספים משלוח - לפני מיסים.

ואז ויתרתי.

החלטתי במקום לפנק את עצמי בקינדל:

ולא - לא רציתי אייפד - אין לי שום צורך בצעצוע שמתאים לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז - רק רציתי לקרוא. בבית. בדרך. בטיסות לחו"ל.

ולפני שבוע הוא הגיע. הוא מזכיר קצת גאג'טים של לפני עשור או שניים, אבל הוא עובד מצויין. יצאתי מאד מרוצה. כל שנותר הוא לקנות מספיק ספרים.

בינתיים יש לי עליו ספר אחד, וכל מסמך שאני צריך לקרוא - אני "שולח" אליו במייל וקורא בו במקום להדפיס או לקרוא על המסך - זה נח יותר. הרבה יותר.

היום, וכנראה גם מחר, נהיה עסוקים כאן בפינוי כל הספרים והשטויות שצברנו - חלק ילך לזריקה לפח המחזור והרבה מהשאר כבר מצא את דרכו לספריה העירונית של גבעת שמואל.

את מקומם של כל הספרים האלה ימלאו כנראה הצעצועים של חן, כדי לפנות מקום אצלה לבגדים של עמית.

קידמה.

מדד המלונות שלי פה  מלווה אותי לאורך הטיסות והמלונות אליהם אני מגיע. הדגש במדד הוא מלונות עבור מי שטס לבד לפגישות עסקיות בחו"ל ולא כדי לנפוש.

שבוע שעבר, נולד לנו הבן החדש והלכנו שוב "לנפוש" בשיבא בייבי (המלונית בתל השומר) כדי להקל את השהות בבית החולים ואת החזרה הביתה. בביקורים שלי בשיבא בייבי מצאתי המון אבות ישובים במסדרונות מחוברים ללפטופים - לפי הריכוז, בכתיבת עוד אימייל לעבודה.

במצב שכזה, לא יכולתי שלא להוסיף את שיבא בייבי למדד כאן, גם אם לא ממש יצא לי להיות שם שוב.

אם יש משהו מיוחד במלון הזה מלבד האחיות שמסתובבות בו והנשים עם הכרסים של לאחר הלידה, זה כמובן העובדה שהמקום הוא פרסומת אחת גדולה: המסדרונות בכניסה למלונית מכילים שלטים של טיפולי נשים למיניהם ושמירת תאי זרע עובריים מחבל הטבור. המלונית עצמה מלאה בתמונות של תינוקות שצולמו בסטודיו ספציפי. ובחדרים, כל פינה שמסתכלים אליה יש עוד חברה מוכרת שמנסה לייצר "פרודקט פלייסמנט". די מעיק.

עמדת ההחתלה בחסות עמינח. המוצצים אוונט. החיתולים פמפרס והאגיס
(וסליחה לכל החברות האחרות שפשוט אני לא זוכר, אבל היו שם ליד עמדת ההחתלה)

וילון אמבט ייחודי של האגיס - בכל מקום בו הישבן שלך חשוף...

ולמדד...

1. דלת כניסה – 5. אין הפתעות. מפתח פשוט - לא צריך יותר.
2. נייר טואלט –3. עבור נשים שרק עכשיו עברו טראומה, נייר שיוף לא ממש מספק בשלב הניגובים. חבל.
3. גודל חדר – 5. סבבה.
4. תאורה – 4. יש בחדר מספיק. אפילו עבור אורחים. אין שליטה מרכזית.
5. אינטרנט – 4. יש. בתשלום. קליטה סבבה.
6. מגהץ – לא ממש רלוונטי במקרה הזה... ואין.
7. מתאם חשמל – 5. לא צריך. זה בארץ :-)
8. ערוצי טלויזיה – 5. הוט - כמו בבית.
9. מיני בר – 5. אין. אבל יש מטבחון קטן.
10. כספת – 0. אין.
11. ארוחת בוקר – 4. ארוחת בוקר סבבה, אבל לא משתווה למלונות בתל-אביב או באילת. היה חסר לי מאפי הגבינה המתוקה של הבוקר.
12. חדר כושר – 0. מה זה חדר כושר?
13. אחרים – 3. עדיף ממחלקת יולדות א', אבל לא ממש מלון.

לסיכום: 3.58 במדד המלונות של צחי.

מי שעוקב כאן מספיק זמן צריך כבר לדעת על התסביך שלי עם השם שלי. אלה שלא מוזמנים לראות גם את התוצאות - הרעיונות של אנשים לשינוי השם שלי.

כמו כל פולניה טובה, במקום לשנות את השם אני מעדיף להתלונן - מה שלא הכין אותי לרגע הזה לפני קצת יותר מחודש שבו לקחנו את הילדה למוזיאון הילדים בחולון (תמונות מהביקור - כאן). מקום מקסים עם בעיה ביזארית של הצורך להזמין מקום מראש בטלפון. אז לנערה הנחמדה (לא ממש, אבל בואו נדמיין ביחד שהיא נחמדה) נתתי את כל הפרטים, כדי שאפשר יהיה להגיע לביקור הנכסף בשבת בבוקר.

לא ציפיתי ששם המשפחה שלי ישובש באופן הזה:

החלק הקשה (לונט) דווקא הלך לה טוב. משום מה, ב"לוי" היא קצת גיהקה. למען הסר ספק: על המקלדת שעכשיו מולכם, "ל" ו-"ד" נמצאות רחוקות מאד זו מזו - תבדקו. אני אחכה. בחושך. לבד.

אחלה שם בשביל פולניה יש לי :-)

נולד לנו בן. חוויה מדהימה. הפעם השניה לא נופלת בעוצה שלה מהלידה הראשונה. רק חבל שחזרנו לתל השומר בשבילה.

אם יש משהו שאני יכול לומר, זה שאנחנו לא מתכוונים להגיע שוב למחלקת היולדות בתל השומר. הספיק לנו. ואם יש דבר שחשוב לי יותר מתמיד עכשיו, זה לוודא שתמיד נרוויח כמשפחה מספיק כסף כדי לא להפגש עם מערכת הבריאות הציבורית - ככל האפשר אנחנו נבחר ללכת לרפואה הפרטית. זה לא בגלל המיכשור החדיש או הכריות הנוחות יותר - זה בגלל היחס.

הגענו לחדר הלידה אתמול בלילה, אחרי ירידת מים. בתל השומר משפצים לקח שני סיבובים עם הרכב וחיפושים לא מעטים כדי למצוא את הכניסה למחלקת היולדות בנסיעה ברכב.

בקבלה לא היה אף אחד. היינו הראשונים בתור, רק שהפקידה לא הייתה שם. עוד רבע שעה.

היא הגיע, נכנסנו, ובצד השני של הקבלה, במקום בו ה"פקידה" השניה אמורה לספק חדר והתחלת בדיקות לקראת לידה - לא היה אף אחד. עוד רבע שעה.

נכנסו לחדר הבדיקות. שאלו את אותן השאלות מהקבלה, והקלידו שוב את הנתונים לעוד מחשב.

הודיעו לנו שאת היולדת הפרטית שהזמנו הם מבטלים - אין את השירות הזה הערב. ולא - לא היה צפוף. למזלנו היה אפילו די ריק.

לפני חדר הלידה, שוב לקבלה, לסט מדבקות חדש. שוב שאלו את אותן שאלות מיותרות שכבר נשאלנו. שוב הקלידו את התשובות למחשב.

עברנו לחדר הלידה. רבע השעה הראשונה עברה על האחות המיילדת בהקלדת כל הנתונים שכבר הוקלדו למחשב שני חדרים משם שוב.

היה יחסית ריק והלידה עברה בסדר. אשתי עברה להתאוששות, ואני עם הילד ומשם הביתה. זאת תהיה השורה ה"חיובית" היחידה כאן.

אשתי עברה למחלקת יולדות. לחדר-מסדרון שלא ניקו אותו. אמא שלה, אחות ראשית בבית חולים אחר הרימה צעקות, אז העבירו אותה לחדר אחר - סביר יותר. לא הייתה בעיה של מקום במחלקה...

השירותים? היו מלוכלכים. טיפות של דם מאחת היולדות הקודמות. לא היה מי שינקה. גם לא היה מי שיעזור לאשתי ללכת לשירותים - האחיות לא נותנות שירות אקסקלוסיבי כזה - מנדבים סיר במקום - ולא עוזרים לתפעל אותו - אפילו לא נשים שמשותקות בחלק הגוף התחתון מהאפידורל.

אז לקחו בדיקת דם במחלקה. כדי לוודא שהברזל לא בנסיגה - הוא התחיל נמוך. שעתיים אחרי זה, עוד אין תוצאות, אבל אחות עצבנית על זה שאנחנו מציקים ומפריעים לה עם שאלות יש. עוד חצי שעה, ואבא שמתחיל להתנהג לאחיות כמו עובדים סורחים (מזל שניהלתי אנשים בעבר), והאחיות "מוכנות" להתאמץ ולהתקשר למעבדה. מסתבר שהמחשב במעבדה תקוע. הדם שם, אבל הוא בכלל לא נבדק. חגיגה.

עוברים למלונית (=שירות אנושי בתשלום עבור אלה שלא רוצים שיתנהגו אליהם כמו פרות במשק). מסתבר שהשתנו הנהלים. הם לא מטפלים בילדים לפני השעה 23:00 - את זה האמא עושה. אין יוצאים מהכלל. ובכלל, עמוס במלונית, אז אין שם לאחיות את הזמן והיכולת לטפל בילדים בכל מקרה (משפט אמיתי שנאמר).

וזה רק ב-24 השעות הראשונות.

אז תודה רבה ולא להתראות לתל השומר. אם אתם כבר שוקלים ללכת למערכת הבריאות הממשלתית כדי ללדת - בילינסון. הוא חדש יותר , וכנראה טוב קצת יותר. אנחנו את הרומן שלנו עם הממשלה והבריאות שהיא מספקת לעדר לציבור כבר סיימנו. מעכשיו, גם לידות אם יהיו, יהיו במערכת הבריאות הפרטית.

ולא. זה לא הנהלים או החוקים. זה לא הצפיפות או חוסר הפרטיות. זה אפילו לא העומס או הטעויות. זה היחס. זה האחיות והעובדים הכבויים שבמחלקת היולדות בתל השומר - אלה שאמורים לטפל ביולדות ומתייחסים אליהן ולמשפחות שלהן כמו מטרד שמפריע להם לבצע את עבודתם.

המשפחה הגרעינית שלנו תמיד כללה לפחות 3 נפשות: אשתי, אני והכלב. אח"כ נוספה הילדה שלנו. ואז הכלב המשיך לו וחזרנו להיות משפחה גרעינית שכזו. כמו שהבת שלנו אמרה לפני כמה שבועות "אנחנו נהיה משפחה גדולה".

אז התינוק החדש יצא לאוויר העולם בין הלילה של ה-25 ל-26. הלידה הייתה רק 7 וחצי שעות, במהלכה הבעל מצא את עצמו שוכב על הרצפה עם הרגליים באוויר ומיילדת מודאגת שמתבוננת עליו יותר מעל אשתו שבעוד שניות אחדות צריכה ללחוץ את הלחיצות האחרונות. למה? מיעוט בשתיית מים, לא אכל מספיק, עייפות - תבחרו.

החיים שוב הולכים להשתנות - הפעם ע"י ילדון קטן, שיצא במשקל 3,760 גרם. שוב בלילה. שוב גדול יחסית. בינתיים, אני קרוע בין ילדה חולה בבית עם חום שמסרב לרדת כבר 4 ימים לאמא ותינוק חדש שצריכים להילחם במערכת הבריאות הביזיונית שיש לנו בארץ.

ועכשיו, להשוואה קלה:

מי מהילדים האלה היא חן ביום הלידה ומי הוא התינוק החדש עמית?

תמונות נוספות של הרך הנולד ימצאו את דרכן לכתובת הבאה בימים הקרובים: תמונות של עמית

עכשיו אנחנו משפחה גדולה :-)

אם יש משהו שהבת שלנו באמת חזקה בו זה פאזלים.

עד לא מזמן, היה לה ספר של פאזלים "נסיכות". 5 פאזלים של 12 חלקים כל אחד. די מהר היא הגיע למצב שהיא מפזרת את כל החלקים (60 במספר) על השולחן בסלון, ותוך 10-15 דקות, מרכיבה לבד את כולם מחדש.

כשאחותי מצאה פאזל רצפה גדול של נסיכות, הייתה התלבטות אם 72 חלקים לילדה בגיל 3 זה משהו שיהיה סביר, אבל אחרי שביקרנו אצל חברים ו-25 חלקים של פאזל דורה שהיא ראתה בפעם הראשונה לא ממש הרשימו אותה, והיא חיברה אותו לבד תוך כמה דקות, ניתן האישור ואחותי - הדודה היקרה - זאת שאחראית ללק בצפורניים - דאגה לנו לפאזל.

נכון להיום, ללא עזרה בכלל (אבל עם הצורך לשבת לידה תוך כדי שהיא מרכיבה את הפאזל), הילדה שלנו גומרת אותו תוך חצי שעה.

מה עושים עכשיו? לגו הילדה לא אוהבת - בשביל זה אני אצטרך לחכות שהבן שלנו יוולד ויגדל קצת. מעבירים אותה ל-150 חלקים? משנים כיוון לתלת-מימד? חוזרים לשחק בבית ברביות???

אז הכל כבר מוכן.

היום אפילו קיבלתי הדרכה של איפה נמצא כל דבר - במידה ואשתי תרצה שלא להופיע ללידה ואני אצטרך להתקשר לכל מני אנשים כדי לבשר להם על הלידה (מיילדת, גניקולוגית, מלונית - רק השיננית והספר חסרים).

לפני כמה שבועות, התחלנו בתהליך פינוי מקום בארונות של הבת שלנו בשביל אחיה הקרב ובא. ארזנו את הבגדים שקטנים עליה בקצב מסחרר בשקיות - והופ למחסן של סבתא.

לא ברור בדיוק מה הצורך לשמור עליהם - לבן שלנו כל הוורודים שלה לא ממש יהיו שימושיים - בשבילו הכל יהיה חדש. שוב.

דירת 5 החדרים שלנו נעשית קצת צפופה מדי. אולי הגיע הזמן לעבור?

יש לי סרטן העור.

זה לא חדש - זה רבה יותר ישן מהבלוג הזה, הבת שלי ואפילו הקשר שלי עם אשתי.

בגיל 17 פחות או יותר, גיליתי נקודת חן נחמדה בגב - קצת גדולה מהרגיל ולא ממש ישנה - לא זכרתי שהיא שם. אחרי התיידדות קצרה איתה ורומן שנמשך פחות מחודש, הלכתי וסיפרתי להורים. הם לא ראו בקשר האמיץ הזה ביני לבין הנקודה החדשה משהו בריא וישר הלכו איתי לרופא עור. אם יש משהו שאני זוכר מהפגישה הזו, זאת אמא לחוצה מדי ורופא נחמד וסימפטי.

הוא החליט שצריך להסיר ולבדוק וקבע תאריך יעד. הורים שלי לא יכלו לבוא - אני חושב שזה היה בגלל נסיעה לחו"ל או משהו בנאלי אחר, והסתפקתי בלקחת את החברה שלי דאז (=עוד לחוצה) ואחותי הקטנה (=ילדה בת 8 מגניבה שמחפשת ריגושים). החברה נשארה מחוץ לחדר הניתוח לדאוג, ואחותי - ששמרתי עליה - נכנסה יחד איתי. דקירה קטנה, חיתוך עם סכין יפנית וצריבה של הפצע וכל הסיפו הסתיים. אחותי היתה מלאת התרגשות מהתהליך - מעניין אם היא עדיין זוכרת את האירוע.

גילו סרטן. חתכו באותו מקום עוד הרבה - רק כדי להיות בטוחים. והכל נגמר. לשם הפרוצדורה, מאז ועד היום חוררו אותי עוד מספר לא מבוטל של פעמים במקומות מגוונים ושונים (גם בגוף וגם על מפת המדינה). חלקם בניתוחים ולחקם באופן כמעט שגרתי תוך כדי ביקור אצל רופא העור לבדיקה התקופתית.

שבוע שעבר, הלכתי לבדיקה יחסית שגרתית אצל אותו הרופא. אני עדיין נוסע לאשדוד פעם בחצי שנה כדי שהוא יסתכל לי על הנקודות. לא רק בגלל שהוא טוב - הוא פשוט רופא נחמד מדי. ג'ולה קטנה מתחת לעור קרוב לנקודה הסרטנית המקורית צדה את עיניו, ולאחר כבוד התבקשתי למצוא לי מנתח בהקדם.

בהקדם כלל ניתוח פרטי ברמת אביב (יש בתוך הקניון "בית חולים" פרטי) אצל מנתח שמתעסק בעיקר עם הגדלות חזה ושיפוצי אף.

זה לא היה האשפוז הראשון שלי. יותר קרוב לרביעי או לחמישי - אבל מי סופר. משהו בכל זאת היה שונה. פסטורלי ללכת לבית חולים באמצע יום עבודה ולהזיז כמה פגישות לשעה מאוחרת יותר באותו היום פשוט כי צריך לעבור איזה ניתוח. מוזר קצת יותר ללכת לבד.

בניתוח הראשון הייתה איתי אחותי - אני אשמח לקחת אותה איתי לכל מאורע מלחיץ - יש לה שלווה שכזו שלא ניתן למצוא בכל מקום, שלווה שגובלת באדישות שמאוד מתאימה למעמד של ניתוח.

בניתוח השני אמא שלי הייתה - זה של ההרחבה של המקורי.

בניתוח שבו חוררו לי את כל הגב היו בת הדוד שלי ואחד מהחברים הקרובים אלי ביותר - גבי. הצלה משמים היו השניים האלה.

בניתוח נוסף לפני כמה שנים באה אשתי - לחוצה כמעט כמו אמא שלי.

בזה האחרון של שבוע שעבר - הלכתי לבד. לא ממש הבנתי את הבדידות הזו עד לרגע שבו הפנו אותי לחדר "התאוששות" ונתנו לי "בגדים" לניתוח. הייתי צריך להחליף את הבגדים לבד ולקחת את התיק איתי לכל מקום.

אני, בתלבושת אחידה של בית חולים

נעלי ההתעמלות של חדר הניתוח

להכנס לבד לחדר הניתוח. בלי שאף אחד באמת ידע שאתה שם. לא נעים.

נעים עוד פחות לחזור ולהחליף לבד את הבגדים עם תפרים ותחבושת ענק על הגב.

עכשיו אחרי, כשהכל מגרד שם בחיבורים, כל מה שנשאר זה לחכות עוד שבועיים - עד לתוצאות האמת. מעניין אם התוצאות יגיעו לפני או אחרי הלידה של הבן החדש שלנו.

הנה מתכון ישן ומנצח לפעמים שבהם מגיעים אורחים וצריך משהו זריז.

מדובר בנקניק שוקולד שמצאתי באחד מספרי הבישול שלי ואימצתי אותו בחום. הוא בא לעזרתי פעמיים השבוע, והתבקשתי לתת את המתכון - אז הנה הוא, בגרסת הילדה המבשלת.

מצרכים

• 250 גרם ביסקוויטים
• 1/4 כוס יין אדום
• 100 גרם חמאה
• 1/2 כוס סוכר
• 2 כפות קקאו
• 1 חלמון

לעבודה...

מועכים את הביסקוויטים בקערה - לא עד הסוף כדי שישאירו סימנים נחמדים בנקניק. מוסיפים להם את היין ומערבבים.

בסיר קטן ממיסים את כל שאר החומרים וכשהתערובת אחידה, שופכים על הביסקויטים ומערבבים.

מניחים את העיסה על נייר אלומיניום ועוטפים את העיסה לצורה של גליל. מעבירים למקפיא עד להגשה.

זהו...

אפשר גם לעשות עם אותה העיסה כדורי שוקולד ולצפות בקוקוס או סוכריות קטנות. אפשר גם להוסיף מעט חלב, להחליף את החמאה למרגרינה בטעם חמאה, להוסיף אגוזים לעיסה או צימוקים. בקיצור - תתפרעו.

עברה שנה מאז נפרדנו מהכלב שלנו.

על הלפטופ שלי בעבודה, רצות להן תמונות ברקע באופן לא רצוני. הן נבחרות להן לבדן. כל יום יוצא לי לראות את בז' - הכלב שהיה ולהזכר עוד פעם.

אחרי שחזרתי מביקורי גטאות ומשרפות בפולין, בחסות מדינת ישראל ומשרד החינוך - בכל פעם שרציתי להיות רציני קצת יותר ולהפסיק לצחוק, או פשוט להיות עצוב, הייתי צריך פשוט להוציא מקופסה במוח את תמונות הנעליים של מיידנק וזה די היה מסדר אותי. בשנה האחרונה, זה התחלף בפרווה של בז' ובריח שלה.

לאחרונה, עם שיפוץ הבית, אשתי הודיע לי חגיגית שצריך "לתקן" את שואב האבק, כי הוא עושה רעש אבל לא שואב. אז פתחתי אותו מכל הכיוונים וניקיתי. הריח שיצא ממנו היה חזק במיוחד - כזה של הכלב שלנו והפרווה שלו. כל הרגשות עלו שוב תוך כדי הניקיון. שונא לנקות. אבל הפעם, הייתי מוכן לנקות את השואב הזה פעם בשבוע אם לא כל יום - רק שישמור את הריח הזה כשבאים לנקות אותו.

את הכלב שלנו החלטנו לקבור אצל אנשים שאהבו אותו ודאגו לו. שהיו איתו לאורך שורת הבעיות שהיו לו במשך השנים (בעיקר בליעת גרביים לא מוסברת). המשכנו את החיים. תלינו שלט חדש על דלת הבית והשארנו גם על השלט את השם שמתנוסס גם על הבלוג הזה: משפחת בז'. זה חלק מהזהות שלנו כתא משפחתי - כזה שהתחיל את דרכו כ-3 נפשות, הפך ל-4 כשנולדה הילדה, קטן חזרה ל-3 לפני כשנה ועומד בשבועות הקרובים לעלות שוב ל-4.

שנה עברה. ואני עדיין רוצה ללטף אותו.

זה נראה שלאחרונה היכולת שלנו לחגוג יום נישואים לא ממש קיימות.

שנה שעבה זה היה הכלב שלנו ש"מנע" מאיתנו את זה, והשנה הייתי צריך לטוס עוד פעם אחת אחרונה לפני הלידה. אז אני במזרח. שוב. והיום יום הנישואים שלנו.

11 שנה. איפשהו אחרי כמה שנים הפסקתי לספור. עכשיו, זה מצריך לעשות חישובים בראש כדי להגיע למספר.

ובכל זאת, אם יש משהו שאשתי אוהבת, זה גילויי חיבה פומביים.

אז מזל טוב. לעוד הרבה שנים יחד.

נתראה בסופ"ש :-)

אין ברירות.

כולם שולחים לה השנה שנהטובה. בעיקר בכל מיני דרכים כמו אימייל (=סבבה) ופייסבוק (=איכס).

אז אולי כדאי להיות קצת נחמד ולהחזיר.

אז אם כבר הגעתם לכאן. ואפילו הספקתם לפני החג. או אולי בימים הנוראיים. או בכיפור. או קצת אחריו.

אז פשוט שתהיה לכם שנה טובה ומקסימה.

תארו לעצמכם.

החופש הגדול מגיע.

הילדה נשלחת הביתה מהגן ואפילו מה"קייטנה".

האבא נשלח הביתה ל"חופשה כפויה" מהעבודה.

ואז בדיוק.

משפצים.

החלטנו שהגיע הזמן להחליף את הג'קוזי הדולף שעמד לו בצמוד לחדר השינה שלנו ללא שימוש כבר כמה שנים. אפילו תכננו לגמור את כל העבודה לפני פסח (=לפני חצי שנה). אז לא יצא. אבל עכשיו, רגע לפני התינוק החדש, כמו כל הורים שדוגרים, החלטנו לשנות ולגוון - "להכין" את הבית לרך הנולד.

הבאנו את "מעצבת הבית" שלנו - זאת שאנחנו קוראים לה כשצריך לבצע החלטות עיצוביות: מה יהיה הצבע של הספה החדשה, על איזה קיר לתלות את התמונה שרק עכשיו קנינו ואיך לשבור ולבנות מחדש את הקיר בסלון. הפעם ביקשנו מקלחת. גדולה. מאד. עם דוש גדול מלמעלה. כזה כמו במלונות השווים באמת במזרח.

מה שלא אמרו לנו במפורש זה שאנחנו עומדים לגור בערך שבועיים באתר בנייה. כל המשפחה. בלי ממש יכולת לברוח - כי חופש גדול עכשיו, וכולם בבית.

חדר האמבט החדש, לפני קרמיקה על הספסל במקלחת, ארון אמבט, דלת ואסלה.

התפזרנו לנו ברחבי הבית, מחפשים מיטות לישון עליהם. מנקים את הרצפה בבית כל שעתיים מחדש בלי שזה יעזור. חיים כמו חוראנים.

חדר השינה שלנו...

הפועלים עזבו ביום האחרון של החופש הגדול. ואז החל סבב הנקיון. כרגע, עוד אין ארון אמבט וגם לא סגרו את המקלחת. אנחנו עושים מקלחות משפחתיות - יש מקום. ואת המתקינים? אני מנסה לדחות לאחרי החגים - כדי להינות עוד קצת ממקלחת ענקית.

לפני כשבועיים, במסגרת "מה נעשה עם חן בחופש הגדול" ותוך כדי טיפול בבעיית "צריך כמה שיותר מהר לעשות את השינויים בחיי הילדה לפני שאחיה יוצא לעולם", הוחלט להחליף לחן את הכסא שלה.

לצרכי תזכורת, אנחנו מדברים על כסא הטייס ששירת אותנו בשנתיים האחרונות:

אז הלכנו עם הילדה אחרי הקניות לבחור כסא חדש. יצאנו עם שלושה - אותו הכסא בצבעים שונים: ירוק, כתום וורוד. חן החליטה בעצמה לאיזה אוטו ילך כל צבע.

את הפרצוף הספציפי הילדה בחרה לבדה...

הכסא החדש נותן לה שטח גדול יותר באוטו ואוטונומיות רבה יותר - רוב הדברים שנופלים לה היא מסוגלת להרים עכשיו לבד.

עכשיו רק נשארת השאלה איפה לעזאזל מאפסנים את הכסאות הישנים בשנה הקרובה, ונזכרים שוב איזה טעות זו הייתה לרכוש בית בלי לקנות יחד איתו גם מחסן.

השבועיים של החופש הגדול עומדים להסתיים. מה נעשה כשהילדה תהיה בבית הספר ויהיה מדובר בחודשיים - אין לי מושג. הספקנו לעשות איתה הכל וכלום בו זמנית.

לפני כמה ימים, ארזתי את הילדה ולקחתי אותה לדיזינגוף סנטר, לפגוש את "דודה עדי" ולהסתובב קצת בקניון.

היא הייתה צריכה כבר נעלי קרוס חדשים - התחילה להתלונן שאלה שיש לה לוחצות על הרגל. אחרי ארוחת בוקר בקניון, נכנסנו לחנות קרוקס וחיפשנו. מסתבר שהילדה נמצאת עכשיו "בין מידות". יש לה מידה 9, והיום הנעליים של קרוקס מגיעים או 8-9 או 10-11. הפתעה - 8-9 משאיר אותנו באותו המצב והגדולות יותר - היא שוחה בהן. הוחלט לחכות קצת עם הנעליים.

חן צדה בעיניה זוג אחר של נעלי קרוקס - מאלה ה"יפות" ליציאה. היא החליטה בלי להתבלבל שהיא רוצה אותן. נעלי בובה סגולות, עם 3 חורים של קרוקס מקדימה, כשבאחד מהם יש "יהלום".

אז שילמנו את ה-200 ש"ח שהן עלו, אחרי הצטרפות למועדון והנחה משמעותית - הקרוקס האלה די יקרות בשביל חתיכת פלסטיק.

בכל אופן, ההחלטה המיידית של הילדה היה ללכת עם הנעליים החדשות בשבת להצגה עם סבתא.

כשדודה עדי התפתנתה, היינו כבר אצלה בחנות. שאלתי את הילדה אם בא לה שדודה עדי תעשה לה לק על הציפורניים. התשובה החד משמעית הייתה "כן".

אז יש לק, ויש אפילו פרחים עדינים.

חן הייתה ממושמעת מאד - לא נגעה בציפורניים כדי שהלק יתייבש (גם יומיים אחרי). ביקשה שאני אגרד לה בראש כדי לא לגעת עם האצבעות. היום - כמעט שבוע אחרי, היא עדיין שואלת אם הפרח ירד כשהיא תשטוף את הידיים או תעשה אמבטיה.

גידלנו גברת בבית. ילדה אמיתית עם כל הגינונים. כל התכנונים על ילדה שלא תהיה דבוקה לצבע ורוד לא ממש עבדו - הבת שלנו אוהבת בגדים ורודים, נעליים ורודות, גלידה ורודה בטעם תות ורוצה לעלות על אוטובוס ורוד.

מגונדרת :-)

היום כבר לא משתמשים בעונשים.

היום מציבים גבולות לילדים.

היום מחנכים ילדים אחרת.

אולי בגלל זה, מיד כשהבת שלנו קיבלה את בית הבובות הגדול והחדש שלה ליום ההולדת מהדודה שלה, היא התחילה לארגן את כל הבובות במסדר ושמה אותן לישון. היא דאגה שלכל אחד תהיה מיטה - אלה שלא היה להן - היא מיד ארגנה דפים, מחשבי כיס ועוד מיני משטחים כדי להניח אותם.

אבל במיטה הראשית - המקום בבית הבובות שנפתח למיטה זוגית, היה שמור לשני הבנים שבחבורת הברביות הבלתי נגמרת שלה:

ועכשיו לשאלה קוראים יקרים:

מה בדיום אנחנו אמורים להגיד לילדה? שעדיף לשים את שלגיה לישון עם אלאדין (מה שיעצבן את יסמין - ברבי שעדיין אין לבת שלנו), או שזה טבעי שגברים ישנו ביחד במיטה זוגית?

ילדה שלי, את כבר בת שלוש.

מתי יצא לך (או אם בכלל יצא לך) לקרוא את הפוסט הזה - אין לי מושג.

אומרים שאני לא אומר דברים לאנשים. שאני את מרבית השיחות מבצע בראש שלי ולא מוציא אותן לפועל. צודקים. אולי הפעם, במקום לשמור אני אכתוב כאן קצת. שתדעי, אם יצא לך לעבור פה במקרה עוד איזה עשור או שניים או יותר.

שלוש. כבר גדולה. ענקית. כל יום אני מתמוגג מחדש ומופתע מכמה את מבוגרת. מהמוח החד שלך, מהזכרון ומשמחת החיים. הזמן לא מרחם. הוא לא נותן להשאר ברגע. להינות ממך - כי כל יום שעובר את גדלה - מעניינת יותר - שונה. אם היה אפשר לפחלץ אותך ולאפשר לך לגדול לפי הצורך, הייתי אוצר כל יום לשנה שלמה. נהנה ממך מספיק ואז ממשיך הלאה. אבל אי אפשר.

תגדלי ילדה שלי. תמשיכי להיות מדהימה כמו שאת, ואל תשכחי לפזר חיוכים ושובבות לכל עבר - השאר כבר יסתדר.

המון מזל טוב.

אבא.

זה חודש של מספרים.

אני עולה מספר. הבת שלנו עולה מספר. וחוגגים את המספרים.

הדבר היחיד שהמספרים האלה אומרים הוא שעברה לה עוד שנה. הזמן חלף לו והוא לא יחזור עוד.

כשמגיעים אלינו עובדים חדשים, רובם כבר צעירים ממני בהרבה. אני זוכר שכשהגעתי לעבודה, המנהלת שלי עברה בשמחה רבה בין החדרים והתגאתה שיש לה את המתכנת הכי צעיר בחברה. הפכתי גם לראש הצוות הכי צעיר, ואני חושב שגם למנהל המוצר הכי צעיר. עכשיו? אני זקן השבט. זה שפונים אליו כשיש צורך בזיכרון הארגוני. כבר כמעט 12 שנה בחברה. ראיתי כמעט הכל.

ממרום שנותי הרבות, נראה שהרבעון הראשון לחיי, שהסתיים לו אך לפני 4 שנים היה קצר מדי. חמק. ברח. ובכל זאת הספקתי בו קצת...

ילדה מקסימה. אישה. עבודה מאתגרת. בטחון כלכלי.

מה אוכל לאחל לי לשנה הבאה? אין לי מושג.

יותר מהכל. ועוד ילד. בן. שיהיה מקסים כמו אחותו המשגעת.

אה כן. ואם אפשר שהשיער יגדל קצת יותר באיטיות ושפחות שערות שחורות יחליטו להלבין השנה. זה לא נחמד להזכר שהזמן לא מחכה.

המתכון הזה מופיע כאן לא כי מישהו ביקש אותו, אלא פשוט בגלל שאחרת אני לא אמצא את הפתק עליו הוא רשום.

את המתכון קיבלת י מעמית לעבודה :-)

המפתיע הוא, שעבור מישהו סכרתי, הוא אופה עוגות יומולדת שוות ומלאות טעם (וסוכר).

המתכון קיבל ציון 12 מאשתי, שמבינה דבר או שניים בעוגות שוקולד-יומולדת (או לפחות זה מה שהיא מנסה תמיד לשכנע אותי). אפיתי אותה כבר 3 פעמים, ל-3 מסיבות היומולדת של הבת שלנו השנה. בכל המקרים התוצאות יצאו מצוינות.

המצרכים

• 5 ביצים

• 1 כוס שוקולית

• 1 כוס סוכר

• 1/2 מיכל שמנת מתוקה

• 1 כוס קמח תופח

• 1 כוס שמן

לעבודה...

מערבבים את כל המצרכים (עדיף בסדר בו הם מופיעים) ויוצקים לתבנית משומנת. אופים בחום בינוני 35-40 דקות. מצפים בקרם ומקשטים.

את הקרם עשיתי 3 פעמים באופנים שונים. פעם ראשונה, עם רופסת אינסטנט קרם וניל. פעם שניה עם מיכל שמנת מתוקה ו-150 גרם שוקולד מומס. פעם שלישית עם 150 גרם שוקולד מומס, חצי כוס חלב וכף קורנפלור (לא היה שמנת). בכל המקרים יצא טוב.

במסגרת חודש-יומולדת-3-של-חן, הגיע רגע המסיבה בג'ימבורי. ההפקה.

החלטנו על צעדים - הג'ימבורי שהילדה מבלה בו כבר שנתיים. סגרנו מקום מבעוד מועד. עשינו רשימת מוזמנים. הודענו. חיפשנו מפעילה. וכל מה שנותר זה עוגיות...

מזל שסבתא הגיע כדי להכין עוגיות עם הילדה - איתנו, היא מעדיפה טלויזיה.

לעוגיות הצטרפו יום מאוחר יותר צלחות עם הפתעות לילדים המבקרים: חן דאגה למלא את כל הצלחות מכל טוב:

חן בחרה בעצמה את הצלחות כשעשינו קניות - נסיכות עבור הבנות וספיידרמן עבור הבנים.

התארגנו על עוגת יומולדת. אמא בדקה בקפדנות את מינון הסוכר בקרם והילדה בחרה קישוטים.

ויאלה לג'ימבורי...

היה כיף.

שאר התמונות יחד עם כל שאר תמונות היומולדת.

עוד שנה חלפה.

כמעט.

ושוב עולות השאלות מכל מיני קרובי משפחה לגבי "מה לקנות לצחי ליומולדת". שאלה שכזו הגיע בדיוק כשהייתי בדרך להוציא סכום יפה באמזון באינטרנט לעוד בוכטה של ספרים. ואז עלה הרעיון - כרטיסי מתנה של אמזון!

אז מי שרוצה להשקיע בי (באמת שלא צריך, אבל אם כבר אתם בכיוון), הדרך הטובה ביותר היא לשלוח לי במייל כרטיס מתנה של אמזון. למאותגרים טכנולוגית, הנה מדריך קצר וידידותי.

1. נכנסים לאמזון באינטרנט: http://www.amazon.com

2. מקליקים על האופציה בשם "Gift Cards":
   

   

3. בחלון החדש שמופיע, מקליקים על האופציה "E-mail a gift card":
   

   

4. עכשיו, תבחרו לי כרטיס יפה מהאופציות שמופיעות:
   

   

5. תכניסו את הפרטים הרלוונטיים:
   Enter amount - גודל המתנה שבא לכם לפנק אותי בה
   Quantity - אחד מספיק בהחלט
   Recipient e-mail - כתובת המייל שלי
   To - תרשמו "Tsahi Levent-Levi"
   From - השם שלכם
   Message - הודעה נחמדה
   Delivery date - תשאירו "now", אני אשמח לשייך את זה לבד ליומולדת...
   הנה דוגמית:
   

   

6. תקליקו על "Add to order" - זה ממש בתחתית הטופס:
   

   

7. תקליקו על "Proceed to Checkout" - זה בדיוק מימין לטופס:
   

   

8. בשלב המעיק הבא, אם אתם מעולם לא קניתם באמזון, תאלצו ליצור לכם משתמש - קומפלט עם כתובת אימייל וסיסמה, ומשם - לשם עם כרטיס אשראי.
   ואם אין לכם משתמש... אולי פשוט כדאי שתחפשו מתנה אחרת - כי זה כנראה באמת קצת מסובך מדי לבקש ממכם לייצר משתמש באמזון רק כדי שלי יהיה קל יותר לקנות ספרים :-)

איך הזמן עובר. שבוע שעבר, התחילו חגיגות גיל 3 של הבת שלנו.

מיום ליום היא גדלה, ואנחנו מוצאים את עצמנו חושבים על פתרונות איך לעכב את הזמן. כרגע, לפחלץ ולשמור כדי שלא תגדל נראית כמו אופציה מנצחת.

ובכל אופן. זה התחיל ביומולדת בגן. כמעט 3 שבועות לפני התאריך ה"מקורי" - בשבוע האחרון של הגן, לפני הקייטנה בגן. זה המשיך ביומולדת אצל הסבתא - כנראה כדי להפטר מהמשקל העודף של המתנות הקצת גדולות.

הילדה שלנו, ב"בוקר שאחרי", משחקת בבית הבובות החדש.

ובהמשך? חגיגה בג'ימבורי ואולי גם משהו קטן למשפחה.

ההפקות האלה כבר מעייפות.

בגן היה טקס מרגש - כזה שלא זכיתי להיות בו כילד או כאח. הגן שאשתי בחרה באמת הטוב ביותר אצלנו בגבעה - רואים את זה בהקפדה על הפרטים וברגישות שהופעות כאלה מתבצעות.

זה אולי השעה, או העובדה שאני שוב מתקתק על המקלדת ממלון אי שם בחו"ל, אבל נראה לי שמיציתי את ההשתפכות על היומולדת הזה.

להיות אבא זאת המתנה הכי גדולה שאני קיבלתי עד כה. ואם ככה נראה גיל שלוש, אני מניח שהעתיד יהיה אפילו ורוד יותר.

התמונות מהיומולדת נמצאות כאן. בעוד שבועיים, אותו הלינק יכיל גם את התמונות מהג'ימבורי.

כשאשתי היקרה רצתה להתאוורר בחו"ל, היא הודיע על כך שבועיים מראש, אמרה שהמטרה היא לטייל בטבע, הוסיפה שהיעד חייב להיות קריר, נתנה תאריכים נוקשים ובחרה כמובן בשיא עונת התיירות. מפאת חוסר אופציות נורמאליות, נותרנו עם טיסות יקרות בטירוף לשוויץ, 4 לילות, רכב אחד ומלון ללילה הראשון. כל השאר - פתוח.

בחרנו בנקודה על המפה - עיר בשם Interlaken, למרגלות האלפים הברנאים, בים שני אגמים.

מזג האוויר היה מושלם - עד לעשר דקות אחרי הצילום הנ"ל. מאותו הרגע, החל גשם שוטף. היינו שעה הליכה מהעיר, באמצע שומקום, עם חולצות קצרות, מעיל גשם דק אחד ושני תיקי גב יקרים שנקנו מבעוד מועד עבור טיולי הליכה. כשהגענו לאיזור החנויות, לא היה עוד צורך לקנות מטריה או מעיל - כל פיסת בד שהייתה עלינו הייתה כבר ספוגה במים. הטלפון של אשתי שתחיה סיים את חייו בטביעה טראגית בתיק שלה, אזעקת הרכב של האוטו שלנו מצאה גורל דומה. אנחנו, מסיבות לא ידועות - נותרנו בחיים וללא התקררוריות מיותרות.

הבעיה העיקרית הייתה שמאותו הרגע, היה גשום - ממש עד ליום שחזרנו לארץ. הטיול שעשינו ביום שלאחריו היה מתחת למעילים ולמטריות בגבהים נמוכים יחסית, עם ריאות נמוכה ועננות בכל גובה אפשרי.

השלט למעלה, מסביר מה אנחנו רואים - או במקרה שלנו לא רואים בגלל שהיינו בדיוק באותו הרגע בתוך ענן. את אותו היום סיימנו מוקדם ולא ממש מסופקים.

ביום הטיול האחרון שלנו הספקנו לריב כבר בבוקר והתחלנו את היום במפלים מרשימים. כמו כל דבר בשוויץ, הכניסה למפלים הייתה משימה שכרוכה בתשלום. משם, החלטנו לנסות את מזלנו בטיולון קצר, ובחרנו במה שהציעו לנו במרכז התיירים הקרוב - המסלול Mountain-View Trail.

הדרך מתחילה בעליה די עצבנית. במקרה שלנו, דרך עננות שנתנה נופך מסתורי לכל הנוף מסביב.

מדי פעם, היו הבלחות של ריאות טובה. למעלה - חיבור של כמה תמונות בהן רואים פס ענן מעל העיירה שבה התחלנו. שלא יהיה ספק - גם מעלינו היו עננים נוספים כל אותו היום.

כמה שעות טיול הביאו אותנו לקצה המסלול. במסעדה היחידה בסביבה, שתינו מרק וחשבנו מה לעשות. המלצרים החביבה הציעה שנמשיך ב-Nordic Trail - מסלול ידידותי למשתמש לשעתיים נוספות. הסכמנו, והתחלנו לטפס בעקבות השלט.

שם מימין בפינה - זה המסעדה...

בשלב מסויים, שמענו פרות. הדרך הפכה לבוצית (או יותר נכון חרא פרות מהול בטיפה בוץ). אח"כ, הפרות הפכו לעיזים. הייתה לנו הרגשה לא נעימה של טעות בדרך, אבל לרדת כבר היה בעייתי והיה נראה שהנקודה הבאה מתקרבת. מיותר לציין שבני אדם לא ראינו כלל מהרגע שהתחלנו לעלות. אשתי שתחיה, פלטה בלי כוונה שהטיול מצויין, ורק דבר אחד מפריע - שהיא לא ראתה עדיין שלג. חבל שהיא אמרה את זה...

לא בנינו על שלג, אז הכפפות וכובע הגרב של אשתי שתחיה נשארו באוטו (בחניה, למטה) - לא נותרה ברירה אלא לעשות שימוש בזוג הגרביים הרזרביות שלי.

נכון - זה צולם נמוך יותר, אבל הגרביים הפכו לשימושיות יותר אח"כ - וזה גם מתאים לסיפור. אה כן - וגיליתי שיש להם חורים...

עם אשה בהריון מתקדם (אמצע חודש שישי), אחרי שלוש שעות עליה רצופה, בשעה 6 בערב, נראתה הישועה - שלט:

למעט הגובה המזעזע (שמודיע שעלינו עוד חצי קילומטר על החצי הראשון שעלינו לקראת הצהריים), הייתה בשלט נקודה חיובית אחת - המסעדה הקרובה נמצאת במרחק 2 דקות ו-Birg נמצאת במרחק של 10 דקות. ב-Birg יש רכבל חזרה לציויליזציה.

על המסעדה ויתרנו - היא הייתה באמת קרוב מאד לשלט. Birg לעומת זאת... היה במרחק של... עוד שעה וחצי. ולא ממש קרוב.

בדרך התחלנו לחשוב שטעינו בדרך, שהשילוט לא נכון, שלא נגיע. הספקתי לאבד מצלמה ולחזור לאסוף אותה. היה מעניין...

הגענו עייפים ורצוצים. לרכבל סגור. כולם הלכו הביתה שעה קודם - ב-6 וחצי.

הדלתות היו פתוחות, אז נכנסנו. אחרי שירותים קצרים, שוטטנו במקום וחיפשנו כפתור גדול אדום. לא מצאנו, אבל מצאנו טלפון בחדר צדדי שנראה שייך למפעילים. הרמתי את השפורפרת והתחלנו לנסות את החיוגים המהירים שהיו על הטלפון עד שענו לי. דיברו בגרמנית, הסברתי באנגלית, ובאדם השלישי שהעבירו אותי אליו - בינגו: אנגלית.

הוא הציע 3 אפשרויות:

1. לחכות לבוקר - כן... בטח.
2. לחזור למלון. שעה וחצי. שבע וחצי בערב - לא ממש.
3. לשלם קנס של 300 פרנק שוויצרי (בערך 200 יורו), ומישהו יבוא לאסוף אותנו. כן! כן!

עברו 45 דקות. נשנשנו בינתיים את הלחם שקנינו בבוקר. שתינו וחיכינו. ואז - הרכבל ירד. ברח לנו. רצתי מהר להתקשר ולהגיד שאנחנו עדיין תקועים והודיעו לי שמישהו בדרך לאסוף אותנו.

המושיע שלנו היה נחמד וידידותי. מהמקום אליו הגענו, לחזור לאוטו היה 3 רכבלים ואוטובוס אחד.

בתחנה, מחכים לאוטובוס

הגענו אחרי 9 בערב לרכב, שילמנו על 10 שעות חניה והתחלנו את החיפוש אחרי מלון לישון בו ללילה.

היה שווה.

למי שחושב לעשות טיולי הליכות בחו"ל, הנה כמה טיפים עבור שוויץ:

• קחו בחשבון שזה יקר. על הכל צריך לשלם ואפילו האוכל יקר.
• תדאגו לאוכל בתיקים. בעיקר פירות ולחם - זה עוזר.
• בכל חור בשוויץ יש מסלולי טיולים ברגל. פשוט תבחרו נקודה.
• גם בגשם ובריאות לקויה אפשר למצוא שם טיולים טובים להליכה.
• תצאו מוקדם בבוקר, ותבדקו מתי סוגרים את הרכבלים והרכבות במקומות הגבוהים.
• אל תעלו מעל 2000 מטר אחרי השעה 12 בצהריים - שם אנחנו עשינו את הטעות שלנו...

את כל התמונות מהטיול אפשר למצוא כאן.

חזרנו מטיול בשוויץ לבד, אבל לפני שאני אגיע לנושא הזה (בעוד מספר ימים), אני אתחיל מארוע חשוב מהשבוע שעבר. הילדה שלנו גדלה. בגן שלה, גן חנה, חגגו מסיבת סיום - הראשונה אותה חווינו על הגוזל שלנו.

למסיבה הוזמנו המשפחות - אמהות גאות, סבים וסבתות ואבות מחומשים במצלמות מסוגים שונים. כמו כל אבא גאה, הגעתי גם אני עם המצלמה. האמא הזילה דמעות, הילדה ריגשה אותנו מאד - ילדה כמעט בת 3, עסוקה בקטעי מופע מבויימים ומצוחצים, נהנית לה עם חבריה לגן ולא ממש מבינה את משמעות הרגע עבור ההורים שלה - את הקפיצות העצומות שהיא עושה מדי יום - מתינוקת, לילדה ואפילו לאשה קטנה.

בסוף המסיבה, כל מה שהיה לה לומר זה "אני רוצה עוד פעם מסיבה". כל כך פשוט. כל כך ברור. גם אנחנו רוצים עוד פעם מסיבה. אז נחכה שנה...

הזמן הוא דבר נוזלי - הוא בורח מבין האצבעות. הרגעים האלה לא יחזרו עוד - השנה הראשונה בגן, החיבוק האוהב הראשון שקיבלתי ממנה, המשפט "לילה טוב אבא" אותו היא אמרה לי היום בפעם הראשונה.

היינו בחו"ל. פחות משבוע. חזרנו וקיבלנו ילדה גדולה יותר. שונה. בוגרת.

* אם אתם מחפשים תמונות ממסיבת הסיום בגן, אז ניתן למצוא אותן כאן.

סין עבורי הייתה המקום שעוברים בו כדי לעשות חליפה ולקנות חולצות זולות. מגיעים, מחפשים את השוק הקרוב ומתחילים לפזר כסף. בהתחלה זה היה נחמד, אבל זה נמאס אחרי כמה טיסות.

הפעם בשנחאי, היה לנו קצת זמן, אז ישבנו לנו במסעדה עם אינטרנט אלחוטי במרכז קניות אי שם בעיר. טיול קצר לשירותים הפתיע קלות:

התמונה למטה היא צילום שלקחתי בחנות ספורט. פעם ראשונה שאני רואה מגרש כדורסל קטן באמצע חנות. והיו אפילו כמה ילדים ששיחקו שם.

באופן לא מפתיע, בשנים האחרונות, אני גם מתעניין בג'ימבורי לסוגיו השונים. בסין, הוא נראה כמו בארץ, אבל המתקנים קצת שונים - חלקם מגניבים יותר מאשר בארץ.

ג'ימבורי בקניון בסין

מזרן מים בג'ימבורי

אני טס הרבה, אבל לא ממש מסתובב מספיק במקומות שאני מגיע אליהם.

עכשיו, למשל, אני ספון לי בחדר המלון בקוריאה, מחכה ללכת לטיסה. 5 שעות מבוזבזות בבוקר הזה פשוט כי יש גשם כבד בחוץ, משולב ב-30 מעלות חום - לא סבבה.

למלונות בוטיק יש שיק מיוחד. הם משרים אווירה שלא ניתן לחוות בהולידי אין או בשרתון. יש בהם הרבה מעבר לשהייה בעוד מלון שטנץ.

לפני כמה שנים, יצא לי להיות במלון Ambience בטיואן - הוא גם אחת הסיבות שהתחלתי את המדד הזה. מאז, לא יצא לי לחזור אליו. לפחות לא עד לשבוע הזה.

מדובר במלון קטן יחסית בטיואן, בבניין פינתי אי שם בעיר. אם יש משהו שמאפיין אותו זה לבן.

הרצפה (אפורה), הקירות, התקרה, המיטה, הרהיטים - הכל לבן.

זה המלון היחיד שיצא לי לבקר שיש בו מערכת סטריאו בכל חדר, עם דיסק מוכן לשימוש. לא ממש השתמשתי, אבל זה די נחמד.

אכזבה קלה הפעם הייתה בתחום חדר השימוש. הוא עדיין היה מגניב, אבל החדר שקיבלתי פעם שעברה היה שווה יותר באספקט הזה.

בכל מקרה - האסלה, למי שלא שם לב, נמצאת בקיר הצמוד למקלחת. הזכוכית משני צידי האסלה מפרידה בין האסלה למקלחת. המקלחת כולה כמעט ושקופה בכל כיוון אפשר, עם יכולת לסגור וילונות בעת הצורך.

בנוסף לאסלה, החדר מצוייד באמבטיה - בחדר הקודם הסידור היה שונה, אבל הפעם הטאץ' היה בצורה הנחמדה של האמבטיה ובמיקום הכללי שלה...

האמבטיה

מישהו אמר פרטיות?

גם הלובי למלון, וחדר האוכל - לבנים

← פוסטים מוקדמים יותר

מדד מלונות: Shanghai Dongjiao Hotel

פורסם בתאריך 13 ביולי 2010 מאת צחי

אז מסתמן שהשבוע יהיו עוד שני מלונות במדד, בשבוע שבו כל המלונות עומדים להיות טובים. לאחד הזה בשנחאי לא ציפיתי – הוא היה מ צ ו י ן.

מדובר במלון שנראה כמו שמורת טבע – לפחות אם מאמינים למבט מהחלון בחדר.

החדר היה גדול אפילו לסטנדרטים הבורגניים שלי. הוא חדש. מטופח. והכל בו בשביל לרצות את הנשמה הביקורתית שלי: היו אפילו 2 סוכריות מנטוס ארוזות בנפרד לצד המיטה, שלא לדבר על אסופת הפירות שחיכו לי.

החדר שלי – סליחה על הבלגן

המלון התאמץ עד כדי כך שאת חלוק הרחצה הוא הניח בתוך מארז לחליפה – שקלתי אם לאסוף את המארז איתי בדרך לארץ בשביל החליפה שלי… ואז החלטתי שלא להיות הישראלי המכוער.

הדבר העצוב היחיד הוא חדר הכושר. הוא כולל 8 מגרשי טניס (4 חיצוניים ו-4 מקורים), בריכה, סקווש, ג'קוזי, סאונה, שולחנות ביליארד, אולם באולינג וחדר משחקים (שחמט ומשחקי מחשב). הבעיה? נפתח רק ב-8:00 בבוקר וצריך להגיע אליו בהסעה מאורגנת – נאלצתי לוותר הפעם (הגעתי למלון אחרי 12:00 בלילה ועזברי ב-9:15 בבוקר). אמרתי שכל זה בחינם לאורחי המלון?

וארוחת הבוקר? מצויינת. המלצריות יצאו מגדרן כדי לרצות אותי. ביקשו שאני לא אחכה לחביתה – הן כבר ידאגו להגיש לי אותה. הניחו את מפית הבד על המכנס שלי כדי שלא יתלכך. שאלו ברגע שנגמר התה אם להביא עוד. בקיצור – היו סבתא שלי בתקופות היפות שלה (והאנוכיות שלי).

אם רק יכלו לעשות כאלה מלונות בעוד מקומות.

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5. מנפנפים את הכרטיס מול הדלת והיא נפתחת.

2. נייר טואלט –5. גם הנייר - לבן.

3. גודל חדר – 5. סבבה.

4. תאורה – 4. בשפע, אבל בלי שליטה מרכזית. חתול ועכבר למצוא את כל המפסקים כשהולכים לישון.

5. אינטרנט – 5. חינם. אלחוטי.

6. מגהץ – 5. מבקשים, מקבלים.

7. מתאם חשמל – 3. אין מספיק שקעים בחדר לכל ציוד החשמל שהבאתי איתי.

8. ערוצי טלויזיה – 5. 2 ערוצי סרטים באנגלית ועוד ערוץ סדרות אקשן.

9. מיני בר – 5. מה זה מיני בר?

10. כספת – 5. יש. עובד.

11. ארוחת בוקר – 3. אין מרחב אפשרויות ניכר, אבל הספיק לי.

12. חדר כושר – 0. הם לא שמעו פה על ההמצאה הזו.

13. אחרים – 5. סבבה מלון - ההעדפה האישית שלי בטיואן.

לסיכום: 4.23 במדד המלונות של צחי.

אז מסתמן שהשבוע יהיו עוד שני מלונות במדד, בשבוע שבו כל המלונות עומדים להיות טובים. לאחד הזה בשנחאי לא ציפיתי - הוא היה מ צ ו י ן.

מדובר במלון שנראה כמו שמורת טבע - לפחות אם מאמינים למבט מהחלון בחדר.

החדר היה גדול אפילו לסטנדרטים הבורגניים שלי. הוא חדש. מטופח. והכל בו בשביל לרצות את הנשמה הביקורתית שלי: היו אפילו 2 סוכריות מנטוס ארוזות בנפרד לצד המיטה, שלא לדבר על אסופת הפירות שחיכו לי.

החדר שלי - סליחה על הבלגן

המלון התאמץ עד כדי כך שאת חלוק הרחצה הוא הניח בתוך מארז לחליפה - שקלתי אם לאסוף את המארז איתי בדרך לארץ בשביל החליפה שלי... ואז החלטתי שלא להיות הישראלי המכוער.

הדבר העצוב היחיד הוא חדר הכושר. הוא כולל 8 מגרשי טניס (4 חיצוניים ו-4 מקורים), בריכה, סקווש, ג'קוזי, סאונה, שולחנות ביליארד, אולם באולינג וחדר משחקים (שחמט ומשחקי מחשב). הבעיה? נפתח רק ב-8:00 בבוקר וצריך להגיע אליו בהסעה מאורגנת - נאלצתי לוותר הפעם (הגעתי למלון אחרי 12:00 בלילה ועזברי ב-9:15 בבוקר). אמרתי שכל זה בחינם לאורחי המלון?

וארוחת הבוקר? מצויינת. המלצריות יצאו מגדרן כדי לרצות אותי. ביקשו שאני לא אחכה לחביתה - הן כבר ידאגו להגיש לי אותה. הניחו את מפית הבד על המכנס שלי כדי שלא יתלכך. שאלו ברגע שנגמר התה אם להביא עוד. בקיצור - היו סבתא שלי בתקופות היפות שלה (והאנוכיות שלי).

אם רק יכלו לעשות כאלה מלונות בעוד מקומות.

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5. אין הפתעות.

2. נייר טואלט –5. גן עדן - אני לא ארחיב, אבל היה קטיפתי ולמטף.

3. גודל חדר – 5. אמריקה, אבל בסין.

4. תאורה – 5. שליטה מרכזית. תאורה בכל חור בחדר.

5. אינטרנט – 5. חינם. עובד. מהיר.

6. מגהץ – 5. יש בחדר. חדש ויעיל.

7. מתאם חשמל – 5. לא צריך. כל השקעים בקיר עובדים עם כל חיבור.

8. ערוצי טלויזיה – 5. 5 תחנות באנגלית. 2 מהן סרטים.

9. מיני בר – 4. יש. אפשר לבקש לרוקן

10. כספת – 5. יש. עובד.

11. ארוחת בוקר – 5. מפנקים הסינים האלה.

12. חדר כושר – 4. אם רק היו פותחים ב-6:00 הייתי מפנק אותם כאן בציון 6...

13. אחרים – 5. היה טוב מדי. צריך לחזור לשנחאי בהקדם...

לסיכום: 4.85 במדד המלונות של צחי. הכי גבוה עד כה ובצדק: נכנסנו עייפים, יצאנו מרוצים.

כן. אני שוב בחו"לצלארץ. עם קצת מזל בפעם האחרונה עד הלידה של הבן שלנו (אוקטובר, וכן - פעם ראשונה שהוא מופיע כאן).

מסתבר שבקוריאה הדרומית לא קורים מספיק דברים - הצפון לא מספק להם את כמות הריגושים שיש בארץ (לא ברור לי איך עם כל הפרובוקציות של צפון קוריאה). פשוט אחרת אני לא יודע איך להסביר את תצוגת האופנה הזאת באמצע הטרמינל:

בעבר, הם פשוט היו מלבישים אנשים בתחפושות מצחיקות ומושיבים אותם בחנויות הדיוטי פרי שלא היו בשימוש. קראו לזה משהו כמו "מורשת קוריאנית". כנראה הם החליטו שכדאי להזיז קצת הת השחקנים כדי שיוכלו לחלץ קצת עצמות.

בכל אופן, השבוע אני עומד לבקר לפחות במלון חדש אחד אם לא שניים, ככה שמדד המלונות יחזור ואז יעלם לו שוב. לפחות עד לאחרי הלידה.

אחרי חודשיים של הכנה וחיפוש של תאריך, בסוף השבוע שעבר קרה הדבר. עזבתי את האשה והילדה ונסעתי עם חברי ילדות שלי לטיול סופשבוע. החלטנו יחדיו שהגיע הזמן לעשות טיול גברים. בלי בנות זוג. בלי זאטוטים. שני רכבים. מסלולים לא מעגליים.

בקיצור - חזרה לילדות.

כשהצעתי לבחור צימר, נתקלתי בחומה בצורה של רצוץ לישון בטבע באוהלים. אז ויתרתי.

בכל אופן, היה שווה באופן כזה שכבר הוחלט על שידור חוזר בשנה הבאה. רק חודש חודשיים מוקדם יותר כדי שהיה פחות חם.

החלק הנחמד ביותר היה הזרימה של הטיול. 4 גברים. כולם עם נשים ביום-יום. כולם רגילים לוותר כשצריך. לא תכננו יותר מדי מראש. ברוב המקרים לא ממש התקבלו החלטות, אלא ההחלטות קיבלו אותנו. היה שקט נפשי שכזה שקשה למצוא כשמטיילים עם משפחה.

במהלך היומיים בצפון, בילינו בסביבות הכנרת ועשינו חלק מנחל עמוד ואת נחל אל-על.

מומלץ בחום.

התמונות כאן.

אם הגעתם לכאן, אז כנראה שאתם כבר יודעים שעברנו דירה.

מבית רב-קומתי מפואר, אך מתפורר לצמוד קרקע. אפשר לומר דו-משפחתי כי באותו השרת יושב גם אתר הפילאטיס של ענת.

ובכל אופן, אתם מוזמנים להסתובב, לשמור ב-RSS שלכם או להרשם במייל. רק תזהרו שלא לגעת בקירות - הצבע עדיין טרי והאיש גבס לא ממש סיים את העבודה (חסרים פלאג-אינים, לא קיסטמתי את המראה הכללי, ובכלל - זה הגיע ככה יש מהקבלן).

עם קצת מזל ורצון טוב, יופיעו כאן קצת יותר פוסטים מאשר בחודשים האחרונים.

תגידו שלום למטה בתגובות אם בא לכם. הערות ורעיונות לשיפורים יתקבלו בברכה.

יש בלוג שאני אוהב לעקוב אחריו. קוראים לו גם אבא יש רק אחד. כותב אותו מישהו בשם ארנון. יותר מזה, אני לא ממש יודע עליו דבר (רק שיש לו 3 בנים, אשה, הוא עושה תואר שלישי או משהו דומה וחוויות שלו מגידול ילדים). אבל חוץ מזה - כלום.

לפני כמה חודשים הוא ביקש לאסוף פדיחות של אנשים. אז התנדבתי. יש לי כמה שקבורות כאן בבלוג, אז הייתי צריך לבחור אחת אחרת. שלחתי אותה אליו ואתם מוזמנים לקרוא אותה בבלוג שלו - על חוסר היכולת שלי לזכור שמות.

מתנצל מראש לכל אלה שאני לא ממש זוכר איך קוראים להם...

אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים

אז לשכוח דברים בטיסות לחו"ל זה כבר לא תחביב אצלי - זה הופך להיות מקצוע.

השבוע טסתי שוב למזרח. הכנתי מזוודה. ווידאתי שלקחתי הכלל. בדקתי שיש תחתונים במזוודה. בדקתי שכרטיסי הטיסה איתי (גם זה פעם נשכח בבית). עליתי בשמחה למונית, בגעתי לשדה ואפילו עליתי למטוס בהרגשה שיש עלי כל מה שצריך.

ואז, כשהתיישבתי במטוס, התרווחתי לי עד כמה שאפשר (=אי אפשר) ובאתי להוריד נעליים. אופס... במקום לשים את "נעלי הלקוחות" השחורות שלי, הייתי עם נעלי ספורט. לא ממש מתאים לחליפה שהבאתי איתי.

מה עושים? שולחים מישהו מהעבודה שעוצר בסין לכמה שעות נוספות כדי להזמין לעצמו משקפים חדשות לקנות לי נעליים במידה שלי.

אפשר להתווכח אם הנעליים האלה יפות או לא, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח - זה הדבר הכי לא נוח שלבשתי בחיים שלי.

לקח לי רבע שעה בבוקר לשים אותם על הרגליים - למרות שהנעל בגודל המתאים, אני לא מצליח להכניס פנימה את הרגל - אפילו לא עם הלשון מעץ שאמורה לעזור. זה מאבק. הרגליים כואבות לי בצורה רצחנית.

היום בטיסה מקוריאה לטיוואן לא החלפתי אותן לפני הטיסה. ביקשו ממני להוריד אותם בבדיקה הביטחונית. לקח לי המון זמן להצליח לשים אותם שוב.

אולי הגיע הזמן ללמוד את השיעור הזה:

1. לא שולחים חבר מהעבודה לקנות נעליים. מילא שיש לו טעם אחר מלי, אבל אין לו איך למדוד אותן במקומי גם אם המספר מדוייק
2. לא קונים נעליים בסין. זה זול, אבל יש לזה מחיר...
3. עדיף לארוז את הנעליים של העבודה במזוודה ולא ללבוש אותן לטיסה. למה להסתבך עם זה אח"כ?

יש דברים שכבר אסור לכתוב עליהם מבעוד מועד באינטרנט. בעיקר טיולים ונופשים. מסתבר שגנבים מחכים למידע הזה.

אז הנה - אנחנו עומדים לסוע לסופ"ש באילת לפני יום העצמאות.

או שיותר נכון - כבר חזרנו.

כמו שנה שעברה, גם הפעם היינו בשלמה המלך, אבל הפעם, עם ילדה שגדלה בשנה שלמה ומבינה הרבה יותר. היה אפשר לטייל איתה יותר ולחוות יותר את העיר והאטרקציות שבה. מסתבר שזו עיר לילדים.

אז מה הספקנו לעשות? ים, בריכה, סירת פדלים, עיר המלכים, המצפה התת-ימי, קצת קניות, מסעדות וסנופי דיסקו.

הנה כמה תמונות "נבחרות".

את כל שאר התמונות אפשר למצוא, כרגיל, בפליקר.

ועוד דבר קטן לסיום - היה אפשר לומר שפגשנו את אפקט הפרפר במלוא הדרו:

סינית למופת

העולם יותר נחמד בתלת-מימד

חזרנו עייפים אך רצוצים

כשהר געש מגהק באיסלנד, התור לקבלה במלך שלמה מתארך בחצי שעה.

כן, כן. אילת הייתה מפוצצת בתיירים אירופאים - בעיקר בריטים וצרפתים (שכנראה נמאס להם להיות מיעוט נוצרי במדינות שהופכות להיות מוסלמיות). במלך שלמה היו מלבדינו גם בנק דיסקונט ואיגוד הרופאים, אבל גם הרבה אירופאים. את כווווווולם פגשנו ביום ראשון בנסיון לעזוב את המלון. הטיסות הישירות שלהם מאילת לאירופה בוטלו בגלל ענן האבק שהותיר אחריו הר הגעש - מה שגרם להם לבקש להשאר ימים נוספים במלון. מסיבות לא מובנות, מנהל המשמרת בקבלה לא חשב על הרעיון המקורי של הפרדת הצ'ק אין מהצ'ק אאוט באותו היום שבו הדבר היה באמת קריטי.

כמעט ופספסנו את הטיסה.

פסח. הרבה אוכל. ובם הרבה טיולים (אבל זה בפעם אחרת). בחג הזה סבתא שלי הייתה אחראית על הקציצות והפשטידות, אבל הייתי חייב לעשות משהו גם כן. אז רצה הגורל ומצאתי מתכון לקציצות - שוב בספר של "על השולחן". פעם שעברה, זה היה בספר האוצר והפעם זה היה בספר שלהם על המטבח הצמחוני.

את המתכון טיפה שיניתי מתוך עצלנות ומחסור בחומרים, אז הנה מה שיצא לי (שכמעט זהה למקור), לבקשתה של ורדית.

רכיבים

• 1/2 כוס אורז

• 1/2 כוס עדשים כתומות (או אפונה יבשה)

• 1 בצל קטן קצוץ דק

• 1 גזר מגורר גס

• 1 קישוא מגורר גס וסחוט היטב

• 3 ביצים טרופות

• מלח ופלפל שחור

לעבודה

מבשלים בסירים נפרדים את האורז והקטניות בהרבה מים רבע שעה ומסננים.

בינתיים מטגנים את הבצל עד להשחמה.

מערבבים את כל החומרים ביחד ויוצרים קציצות עם הידיים.

מניחים על תבנית אפיה שעליו נייר אפיה ואופים בתנור בערך חצי שעה בחום בינוני.

כמו הספר הקודם, גם על זה אני ממליץ - בייחוד לאלה שאוהבים ירקות...

בזמן האחרון די יבש פה בעדכונים. אם זה בגלל שהחיים שלי משעממים, שאין לי זמן או שאין לי מוזה אני לא בדיוק יודע. מה שכן, יש כאן עוד מגמה מדאיגה של איחורים (מישהו אמר פורים?)

ובכל זאת, אני לא יכול שלא להתייחס ליום האשה הבינלאומי. יום לכאורה פמיניסטי שנחגג השנה במבצעי קניות למוצרי קוסמטיקה, פתיחה של סניף של H&M אי שם בארץ וכמובן - תחרות מלכת היופי - פסגת הפמיניזם. לפחות בגלגל"ץ החליטו להוציא את הגברים ליום חופש ולהשאיר את הדוגמגישות באולפן לבד כדי להשמיע שירי בנות.

הבוקר, שלי יחימוביץ' מחאה על הירידה של הנשים במעמד הביניים - על מורות, אחיות ושלל עובדות במשק.

אני זוכר גם דיונים לגבי תקרת הזכוכית - חוסר היכולת של נשים במקומות עבודה להתקדם מעבר למשרה ברמה מסויימת בשל שוביניזם גברים.

באופן כללי, אני רואה את עצמי כפמיניסט. אני מעדיף נשים חזקות, שיודעות מה שהן רוצות ומסוגלות לעמוד על שלהן - לא כאלה שנשארות בבית לבשל (לא שאני אתנגד פעם ב...).

אבל שאלה שעולה אצלי לאחרונה היא מה המטרה? האם אנחנו באמת צריכים נשים שהן טייסות קרב? או נשים קרביות? והאם נשים צריכות באמת לשאוף לקידום ולהלחם עליו "כמו גברים"? אני לא בטוח. אני גם לא מאמין בעצמי בריצה המטורפת לעבר הפסגה במקומות העבודה -אני לא ממש שואף לקידום. לא חשוב לי להכנס לנעליים של הבוס שלי, או של הבוס של הבוס שלי (שניהם גברים בהווה, אך בעבר היו גם נשים בתפקידים האלה מולי - ולא. זה לא הפריע לי).

יש בעיות אמיתיות בשוק בעבודה - מקצועות "נשיים" הופכים לכאלה עם שכר נמוך יותר. זה נושא מהותי שדי מפריע לי. והאבסורד הוא שזה גם מונע מגברים להכנס לאותם התחומים: גברים בתפקידי אחיות בבתי חולים או מורים בבית ספר לא מסוגלים להחזיק משפחה - השכר במקצועות האלה נמוך מדי.

אם יום האשה עשה משהו טוב, זה ההתעסקות בנושאים האלה - במקביל כמובן לקרם הפנים בסופר פארם ולסייל בסניף הראשון של גאפ בארץ.

אני אופטימי לגבי העתיד. אני רואה איך החברים שלי מגדלים את ילדיהם - איך האבות מתפקדים במסגרות המשפחתיות - איך אני מעורב בגידול האוצר הקטן שלנו - על הרגשות שלי לגבי השותפות בתהליך. ולמרות שלא הכל ורוד - העתיד הוא ללא ספק ורוד.

פורים זה חג די נמחד. כשאתה מבוגר ולא צריך להתחפש בדרך לבית הספר.

בעשור האחרון די נמעתי מלהיות חלק מהחג, אבל השנה משהו השתנה. מאז שהילדה בגן, הריח באוויר של החגים מגיע שבוע-שבועיים לפני כל חג ונשאר הרבה אחריו. אז ככה יצא שאת הפורים הזה היינו צריכים לחגוג, ולהזכר בנשכחות.

אם יש דברים שאני לא אזכיר כאן הפעם היא את התחפושות המוזרות והמזעזעות ששמתי בעברי הרחוק - חננה אמיתית...

אז הנה כמה תמונות שמסמלות את החג הזה עבורי השנה:

הנסיכה שלנו, במלוא מובן המילה. בתחפושת של רקדנית/פייה

האבא המסור מתגייס למשימה ומתחפש לרגל ההליכה לגן (לא נשארתי - רק הצטרפתי לרוח החג)

האמא הורודה ובעלה הליצן

משלוח מנות. עשינו 5 כאלה בחג. אני צריך להשתמש יותר בידיים ולא כדי לתקתק

למשפחה שמחפשת עוד תמונות - הן כאן.

שוב טיסה.

שוב לקוריאה.

אפילו אין מקום למדד מלונות - זה אותו המלון גם הפעם.

החידוש? הטיסה הלוך היא לא אל על וגם לא קוריאן אייר. זה תורכיש איירליינס.

למה? כי זה הדבר היחיד שהתאים ללו"ז הצפוף שלי השבוע ולא עלה אונקיית זהב.

אז אחרי נסיונות נואשים לשנות את גורלי המר, השלמתי עם המצב והסכמתי לטוס עם התורכים.

זה לא שיש לי משהו נגד המטוסים שלהם, אבל ראש הממשלה שלהם לא ממש עוזר ליחסים שלי איתם, ואין לי הרצון לטוס מעל ארצות ערב, שלא לדבר על העוקם שבלטוס מערבה כדי להגיע מזרחה. בכל אופן... משהו טוב אחד יצא מזה: התורכים החליטו שבגלל המתיחות ביחסים שבין המדינות יש צורך להפניק אותי למחלקת העסקים שלהם. אפגרייד בשם העם. ללא תשלום. בלי תוספת נקודות. נטול כל נוסע מתמיד (העברתי את זה של תאי איירליינס, אבל נראה לי קצת אבסורד שבגלל זה האפגרייד).

כן, כן. ומי אם לא התורכים יודעים איך לשדרג?

מסך אישי גדול עם כמות נכבדה של סרטים - רק חבל שרובם המכריע משעממים רצח. הסתפקתי בלראות את surrogates - נחמד בהחלט.

הדבר הכי משעשע? הבר האקטיבי שהחליטו להעמיד בתחילת המחלקה:

במהלך הטיסה, הדלפק זה הכיל סוגי משקאות שונים, לרווחת נוסעי העסקים.

אז אולי תורכיש איירליינס בסדר. נקווה לשדרוג גם בדרך חזרה...

כשהייתי ילד יצאתי לדי הרבה טיולים. לפחות ככה אני זוכר את זה.

הייתי בטיולי מכוניות עם המשפחה בסופי שבוע של החברה להגנת הטבע, צעדות דרך הבנק או בתי זיקוק עם ההורים, הצופים, טיולי בית ספר, חוג סיירות של קרן קיימת, מש"צים.

בקיצור הרבה בטבע.

בשנים האחרונות קצת פחות, אבל עכשיו כנראה שהעסק שוב משתנה.

החלטנו לגדל את הילדה שלנו בטיולים. לא עוד בתי קפה בשבתות בבוקר. או יותר נכון לא כל שבת בבוקר...

אז הנה תמונות מסבבי הטיולים האחרונים (לחיצה על התמונה תביא לתמונות נוספות מאותו הטיול):

פרדס (בית בכפר)

סיבוב קצר בחסות גן חנה עם ילדי הגן בפעילות קטיף תפוזים.

פארק אפק ומבצר אנטיפטרוס

הלכנו עם חברה של חן מהגן. היה שווה, רק חבל ששוב שכחתי להביא סוללנות ספייר למצלמה.

קיסריה

בשישי בבוקר היינו בקיסריה. הילדה הייתה שבוע שלם בבית חולה והגיע הזמן להתאוורר. הכניסה יקרה, אבל גם הפעם נהנינו.

רמת הנדיב

בשבת קפצנו עם חברים נוספים לרמת הנדיב. הסתובבנו בגנים המטופחים. נצטרך לחזור לטיולים רגליים בסביבה...

מה הלאה? אני מניח שנשתדל לצאת ליותר טיולים בטבע. עדיף עם חברים.

מישהו מכם שתה בחו"ל חלב?

יצא לכם?

יש לו טעם אחר. יותר עשיר. בכיוון של שמנת מתוקה.

אצלנו בבית שותים חלב 1%. זה די כמו לקחת תרופות הומאופתיות ולהאמין שהחומר ה"פעיל" עוד נמצא בתרופה.

יש בארץ או 1% או 3%.

ועכשיו יש גם חלב דל לקטוז 1%.

מה כבר נשאר שם מהחלב?

צריכים פשוט לקרוא לזה נביעות+ בטעם חלב עדין ולסגור עניין.

חלב זה שם יותר מדי יומרני בשביל מה שמוכרים פה בארץ.

(למען הסר ספק, אני לא אוהב את החלב בחו"ל - הוא חלבי מדי. תביאו לי 3% מתי שרק תרצו)