עדכונים וחיות אחרות
יש כמה דברים בעיתיים בחשבונית למעלה:
מה עכשיו עושים עם השטות הזאת???
את התספורת הראשונה שלי אני ממש לא זוכר. כמו שאני מכיר את קצב הגדילה המטורף של השיער הסורר שלי, זה בטח קרה עוד לפני שיצאה לי שן ראשונה בפה. כמו שאני מכיר את אמא שלי, שיש לה חוש סדר ונקיון קצת מפותחים מדי, זה בטח קרה עוד לפני שהתחילו לי בעיות הגזים שיש לכל התינוקות.
ובכל אופן, תספורות הילדות שלי זכורות כתמונות צבעוניות. הליכה ברגל ולפעמים ברכב למרים הספרית. בבית שלה, בין צעקות רמות על הילדים שלה, לריחות בישול מהמטבח, הוכנסתי לחדר שבו הושיבו אותי על כרית ענקית (כיסוי עור בצבע אדום אם הזכרון שלי עובד), כדי שיהיה אפשר לספר אותי.
שבוע שעבר, הוחלט שהבת שלנו צריכה כבר תספורת. או יותר נכון שאבא שלה הולך להסתפר, אז הגיע גם הזמן שלה (הוחלט = אשתי שתחיה קבעה שאני צריך להוריד את הקסדה שוב). ובאמת הגיע הזמן. את הפנים של הבת שלנו כבר מזמן קשה למצוא בין רעמות התלתלים שהשתלטו על כל חלקה טובה בראש שלה. הילדה אוכלת שיערות לארוחת בוקר, צהרים וערב. לא ניתן היה כבר לסרק אותה.
אז אחרי נסיונות בנחמדות, הוחלט להתעלם מהתלונות הקולניות של הילדה ולתת לספר לעבוד על השיער שלה.
האמת? היה שווה. הורידה לה לפחות שנה מהגיל
יש דברים שלומדים בדרך הקשה.
בזמן שאני הייתי בקור המקפיא של קוריאה, אשתי היקרה הייתה צריכה להגיע לגן כדי להשתתף בפעילות מיוחדת לכבוד חג החנוכה.
ומה עושים בכזו פעילות אם לא חנוכיה וסביבון.
לאשתי הרבה תכונות חיוביות, אבל התעסקות עם הידיים היא כנראה לא אחת מהן...
מזל שלבת שלנו לא ממש אכפת - עבורה, הדלקת הנרות בפעם הראשונה באופן מודע היה קסום. כל יום מחדש. שמחות גדולות של ילדים מדברים קטנים - אין דבר מדהים יותר מזה.
מסקנה - בשנה הבאה נשארים בארץ והולכים לגן במקום אשתי. ככה אני לא אצטרך להתמודד עם הבושות (ועד אז, אולי גם הבת שלנו כבר תגלה מודעות גדולה יותר - בייחוד עם הפדנטיות שלה).
אז זהו, בוסים יקרים שלי - אני לא יכול לטוס לחו"ל לפני חגים. התוצאה הברורה והמיידים היא בושה. איך אפשר להעביר חנוכה עם חנוכיה שרואים עליה סימנים גסים של דבק יבש, קעריות לנרות שלא מסודרות ישר (ובחלק מהמקרים לא ממש מחוברות חזק מספיק) ו"קישוטים" שנפלו עוד לפני תחילת החג. אם אתם רוצים שאני אטוס שנה הבאה - תשתדלו לשלוח מחליף במקומי לפעילות בגן
הנה עוד משהו ישן. הפעם מהחורף שעבר:
כמה טיפות וכבר מבטלים אירוע אקסטרים.
הגאון שחשב על זה בטח הולך לחדר מיון כשהוא נחתך באצבע מדף נייר.
הנה משהו ישן שחיכה להכתב כאן. כמה זמן? כבר כמעט שנתיים.
למי שלא יודע, אני אדם די תחרותי. לא פלא שהתחתנתי עם אשה תחרותית והחברים שלי הם אנשים תחרותיים.
עומר היה אומר על זה: "איי. מאיפה יש לך את התמונה הזו?"
ואשתי הייתה אומרת: "פעם נראתי כל כך צעירה ויפה"
ואני אומר: "מה זה אומר לגבי הבת שלנו והתסביכים שאנחנו מייצרים לה כבר עכשיו?"
יש מי שאומר שהדרך הנכונה לחיות היא להמשיך וללמוד כל הזמן. אני פשוט מעדיף אומר שכל יום לומדים משהו חדש. בעיקר כשמישהו לידי מגלה דבר שהוא לא ידע. בעיקר כשזה קורה לו עם התוכנות שהוא משתמש בהם יום יום. ולרוב כשמדובר בעוד מקש במקלדת שמקצר את זמן העבודה מול תוכנות אופיס הידועות לשמצה.
בכל אופן, הנה כמה דברים שלמדתי בימים האחרונים כאן בקוריאה - זה מצחיק איך יש אובזרבציות חדשות על מקום שאני מבקר בו פעמיים-שלוש בשנה לפחות:
נהגי מוניות קוריאניים הם לרוב זקנים שעדיף שירדו מהכביש - הם לא מסוגלים לקרוא כתובת או מספר טלפון של מלון מכרטיס ביקור.
בקוריאה אין מה להתחיל לעבוד לפני ארוחת צהריים - החבר'ה פה לא פנויים נפשית בשביל לקלוט רעיונות חדשים
הקטע של אצות בכל מוצר מזון אפשרי די מגעיל - מלח או רוטב סויה עובדים הרבה יותר טוב
למרות שאני צימחוני, 3 הסיבות העיקריות לבוא לבקר בקוריאה הם בשר בקר, פטריות ועלי סומסום
מוזיקה קוריאנית קצבית בחדר כושר יכולה להיות טובה יותר מהמקבילה הישראלית של
כן, כן. אני שוב במזרח. בלי יותר מדי שינה בלילה הראשון, אבל אחרי טיסה ישירה (!) לקוריאה - דבר די חדש עבורי. פינוק. רק חצי יום של נסיעות/טיסות במקום יום שלם.
באשר למצב הכתיבה פה, לאלה שמתעניינים - די בכי רע. לא יודע אם זה המחסור במוזה או שהחיים שלי פשוט משעממים יותר בזמן האחרון.
כדי לוודא שיש כאן קצת יותר חיים, אני אשמתש בתמונות שצילמתי בשנה האחרונה עבור הבלוג - כאלה שלא מצאו את דרכן לפה מפאת עצלנות לשמה.
אני כותב די הרבה. לא כאן, אלא בעבודה. במספר בלוגים במקביל.
כשעלה לי הרעיון לכתוב פוסט בעבודה כדי למשוך קוראים, עם נושא שלא קשור כמעט כלל לעבודה, אבל בטוח יביא כניסות, אז כתבתי. וידעתי שזה יעבוד. כתבתי על מה היה קורה אם טוויטר היה מפותח ע"י מיקרוסופט.
אבל לא שיערתי לעצמי שזה יגיע למצב שבו אני אופיע בשמי המלא בבלוג GigaOm, שידוע טיפה יותר מהבלוגים שאני כותב בהם: שם החליטו להמשיך את השטות שכתבתי עליה.
זה היה מגניב, אבל ממש לא כמו העובדה שעכשיו יש לי Geek&Poke משלי - קריקטורה
משהו לרשום בקורות חיים...
אז עכשיו, כשהשתן של האגו שלי כבר עלה לראש, צריך לשכוח ולהמשיך הלאה.
החיים נמשכים בינתיים ואני אפילו מחזיק מעמד בגבורה כאן עם הילדה בזמן שאשתי מבלה לה בחו"ל.
לפני מספר שבועות, הכנתי כמה מתכונים לארוחת ראש השנה. הדודים ביקשו את המתכון לבראוניס אגסים - מנה עמוסת סוכר וכבדה להחריד, אבל תמיד מוצלחת.
אז הנה היא, במיוחד עבורם:
2 כוסות סוכר
4 ביצים
1/2 כוס אבקת קקאו
2 כפיות תמצית וניל
3/4 כוס קמח
200 גרם מרגרינה בטעם חמאה
200 גרם שוקולד מריר שבור לקוביות
3/4 כוס אגוזים קצוצים
3-4 אגסים מקולפים, ללא הליבה, חצויים לשניים
מערבבים בקערה סוכר, ביצים, קקאו, תמצית וניל וקמח.
ממיסים בסיר מרגרינה ושוקולד ומקפלים לתוך התערובת שבקערה.
מוסיפים את האגוזים ומערבבים.
מעבירים את התערובת לתבנית אפיה משומנת.
מסדרים את האגסים בתוך התבנית כשהחלק החתוך שלהם פונה כלפי מטה.
אופים כ-40 דקות בתנור בחום בינוני.
מקררים.
יוצא פצצות ומתאים לגדוד.
יום כיפור עבר בהצלחה יחסית, בעיקר בהתחשב שהיה לי פרוייקט העסקת קטינה במשך 24 שעות (בלי הוט לולי).
אם דבר אחד "העיב" על החג, זה היה ההרגלים הקטנים שליוו אותי כ"כ הרבה שנים - הרגלים שצריך להתחיל להפרד גם מהם...
אין צורך לטאטא את הרצפה שבע מאות פעמים ביום - יש פחות אבק בבית
לא צריך לשים מים בקערה
לא יוצאים יותר בצהריים לטיול קצר של פיפי
חסרות נשימות עמוקות במשך כל שעות היום והלילה - הנשימות של הבית
אין מה לקפל יותר את המזרן של חן כשיוצאים החוצה
אין סיבה לסדר את הצעצועים שמפוזרים בסלון בלילה
הסוף של הטוסט? צריך לאכול אותו
אין את מי ללטף עד שנרדמים
זורקים ישר את קופסאות הקוטג' והיוגורט לפח
לא צריך יותר להזהר מגרביים שנופלות לרצפה
לא צריך לסגור את דלת השירותים כשיוצאים
אין מי שישמע דפיקות בדלת ויתרגם לנו אותן לנביחות - אנחנו צריכים להקשיב להן עכשיו לבד
צריך להתחיל לנקות את הרצפה אחרי שהילדה אוכלת - אין מי שיעבור וישאב את השאריות
אז אחרי כמה פוסטים קצת יותר עצובים/אישיים/רציניים/דיכאוניים, מסתיימת לה החגיגה.
זה לא שלא כואב - זה חותך את הבשר החי של הלב מבפנים, אבל מה לעשות - החיים נמשכים.
השבוע עוברים כאן למצב מלחמה, ככה שזמן לרחמים עצמיים לא יהיה כל כך. אולי נחזור לזה אח"כ.
הפקדנו הבוקר את האשה בשדה התעופה, בדרך למשפחה באמריקה (אותו סיפור כמו שנה שעברה) והתחלנו את ה"חג".
הפעם, אני וחן - המשפחה המצומצמת, בלי הילדון השעיר שהיו צריכים לו דחוף שם למעלה כי הוא פשוט היה טוב מדי כדי להסתובב איתנו הכופרים.
לעבודה...
סליחה לכל מי שצריך. ולמי שאני אצטרך לבקש ממנו בשנה הבאה.
אשתי - אנחנו שורדים כאן (בקושי). הילדה כבר שתתה מיץ גזר ומיץ בננה-תמר-פקאן. אכלה את הקציצות בצהריים בתאבון רב (עם אורז חדש שהכנתי) ונפלה במיטה בלי לבקש אפילו סיפור.
צום קל למי שצם.
לבז', שאהב לאכול את החיים - עד הרגע האחרון.
הגיע הרגע.
מחר בבוקר, אני אוריד את בז' לסיבוב בפעם האחרונה.
חן תגיד לו להתראות בפעם האחרונה ותלך לגן.
ואנחנו נשים את בז' באוטו בפעם האחרונה וניסע בכרטיס חד כיווני לוטרינרית שלו - המלאך ששומר עליו ב-11 השנים האחרונות.
הרבה אין מה לומר. בכינו הרבה ונבכה עוד הרבה.
מה עושים כשלומדים על התאריך המיועד מראש עם הכלב בבית עוד כמה ימים? איך מתנהגים איתו?
אשתי שתחיה החליטה לפנק אותו בסיבוב בים - דבר שמזמן לא עשינו איתו.
טיול פרידה.
החודש האחרון היה אחד מהעצובים ביותר בחיים שלי ואחד מהמשמחים והממלאים ביותר בחיים שלי. הילדה שלנו נכנסה לגן בגיל שנתיים - כבר לא תינוקת. אנחנו נפרדים מהכלב שלנו, שהיה איתנו לאורך כל דרכינו הזוגית ביחד.
השבוע "חגגנו" 10 שנות נישואין. הפעם היחידה ששמתי לב לזה זה יום בערב, כשירדתי עם חן לטיול האחרון שלה בחוץ עם בז'. בתיבת הדואר בדרך חזרה חיכתה לנו מעטפה מאח של אשתי - ברכת שנה טובה, עם מדבקה שרמזה על יום נישואין 10... אפילו את זה פספסנו בכל מערבולת הרגשות.
זוהי סופה של תקופה ארוכה ויפה ותחילתה של אחת חדשה.
עצב ושמחה שזורים לאורך כל הדרך. מהות החיים.
לא יותר מזה. וגם זה בחסד.
היום, הגיעו התשובות מהן חששנו. לכלב שלנו יש סרטן (mast cell tumor grade 3 לאלה שרוצים לוודא בויקיפדיה). גרורות גם יש. ולא ניתן לבצע טיפול כירורגי. קיבלנו 2 אפשריות בלבד: משככי כאבים, למספר שבועות ואז הרדמה - כשהמצב ידרדר. או טיפול כימותרפי, למספר חודשים ואז הרדמה - כשהמצב ידרדר.
לא משהו באופציות.
לזה צריך להוסיף את הבת שלנו. ושאלות חסרות מענה חד משמעי לגבי הסיכונים שנשקפים לה עם כלב שמטופל בכימותרפיה. ומהעצב שירבוץ מעכשיו כאן בבית.
11 שנה הוא איתנו. שליש מהחיים שלי. נשמה טהורה של שמחה בבית.
שכחתי מזמן כמה דמעות יכולות לזלוג. כמה שבכי לא משחרר.
רציתי לקשקש פה על נושאים שוליים. היו לי תכניות לרדת פה (ובגדול) על המלון ששהיתי בו שבוע שעבר - עם הציון הנמוך ביותר עד כה. אבל זה כבר לא יקרה. לפחות לא בינתיים.
בז', הכלב שליווה אותנו במשך 11 השנים האחרונות לא הרגיש טוב בימים האחרונים. הוא תמיד היה חולה במשהו: בליעת גרביים, הקאות ושלשולים, אפילפסיה, כאבי גב, פרקים ורגליים - עברנו איתו כמעט הכל. אפילו עשו לו בוק.
ועכשיו? שוב כאבים ברגליים. שוב לא מסוגל ללכת. שוב הוא מודבק לו בתוך הרצפה, בקושי מרים את הראש לראות מה קורה מסביב.
אז ביקרנו אצל הוטרינרית ביום שישי. פעמיים. וקצת בשבת. אז השתדרגנו ל"מרכז מומחים וטרינרי" בבית ברל (=בית חולים לחיות). קצת בשבת. ועוד בראשון.
גזר הדין?
סרטן. אולי.
ברגל. לא התפשט לרגל אבל כן הגיע לבלוטות (שוב - כנראה).
עוד כמה ימים נדע מה אפשר, אם בכלל, לעשות.
הרבה כח לעשות משהו לא ממש יש לי. ביומיים האחרונים הוא הראה לי מה זה לא להיות צמוד לי לרגל, נושם ומקשקש בכל שניה מהזמן שאני נמצא בבית. ריקנות.
איך לעזאזל אני אמור להתמודד עם זה? איך נסביר את זה לקטנה, שרק ביום שישי שמחה שלוקחים את "בז'י איתנו באוטו" "רופאה" "קלייר" "רגליים"?
נקווה שזה עדיין לא ההתחלה של הסוף. שבוע של ציפיה דרוכה.
עצוב בלב.
קמנו בוקר אחד שבוע שעבר, ובסלון חיכתה לנו מוטציה
כנראה שצריך לעבור לאכול יותר אורגני.
או אולי להפחית בכמות השומן טראנס?
היום יום הולדת בת יקרה שלי.
את המילים האלה את לא יכולה לקרוא, ואני לא ממש בטוח שיבוא היום שבו יהיה לך את העצבים לשבת ולעבור על כל השטויות שאבא שלך כתב כאן על כל מיני נושאים לא הכי חשובים. ובכל זאת, יש דברים שצריך לעשות כאן ולו בגלל שיש מקום.
שנתיים עברו. שנתיים שבהם אני יכול להגדיר את עצמי בתואר אבא. לא האמנתי שהשינוי יהיה כ"כ קיצוני.
אני מכיר הורים שלקח להם המון זמן עד שהם נקשרו לילדים שלהם - חודשים רבים. אצלי זה היה די מיידי.
כשהכרתי את ענת, אשתי שתחיה, קרה דבר די מוזר. עם הזמן, עבר "מרכז הכובד" שלי - המקום הזה במודעות של מי אני ואיפהאני נמצא מאמצע הגוף שלי קצת החוצה - לכיוון אשתי (שתחיה) - קצת יותר לכיוון שלה, כי היא די דורשת תשומת לב...
אבל ברגע שנולדת, חל שינוי די דרסטי. באותו הרגע ממש, שבו נתנו לי לעמוד ולשמור עלייך שניות בודדות אחרי שיצאת מהבטן של אמא והכרזת בבכי שאת קיימת, כל "מרכז הכובד" שלי עבר אלייך. הוא כבר לא אצלי בכלל - הוא אצלך. והוא שם כבר שנתיים ימים. לא זז לשום מקום.
את כבר לא תינוקת. את ילדה. קצת לא לא, אבל מדהימה. התלתלים שלך עם אופי משלהם, כזה שמשקף את שמחת החיים שלך - קופצים לכל מקום ומחזירים את קרני השמש - בדיוק כמוך.
אז מזל טוב ילדה שלי. עכשיו שאני בדרך למטוס, ל"עוד לקוח מרוצה".
אתמול חגגנו עוד יומולדת.
הפעם של חן (שנתיים) ושלי (שנתיים ויותר מדי).
אחרי התלבטויות רבות הוחלט על "ארוע" אחד למשפחה ולחברים. הוחלט להזמין באופן לא רשמי את מי שיצא. הוחלט שזה יהיה בגינה בבניין ולא בבית.
היה סבבה.
כל שנותר הוא לחכות לתאריכים האמיתיים שלנו - מחר ומחרתיים.
חתן השמחה
כלת השמחה
עוד תמונות כאן.
הפוסט הזה מתורגם מאנגלית. כתבתי אותו במקור לבלוג בעבודה, אבל אולי הוא מתאים גם כאן. אני מתנצל מראש אבל גם הקישורים באנגלית.
בטיול ללקוחות שעשיתי שבוע שעבר, מצאתי את עצמי חושב רמות על אובדן החלק האנלוגי של החיים שלי. במיוחד על היכולות האנלוגיות שלי. אני מאד האבתי להשתמש בידיים שלי בעבר, במיוחד לביצוע משימות עדינות. איירתי.
יד ימין שלי (אני שמאלי)
ציירתי על חולצות ותיקים
תיק הג'אגלינג הוותיק שלי
אה. כן. כתבתי כמו בחורה.
אחת מהמחברות שלי באוניברסיטה
היום, אני כבר לא מתעסק באף אחד מהמשימות (עיסוקים?) האלה. כתב היד שלי דומה יותר לזה של רופא, במקום לזה של הילדה-בבית-הספר-שכולם-מצלמים-ממנה-שיעורים. האחרון הוא בעיקר בשל שימוש יתר בלפטופ.
כשאני מדבר על זה עם אחרים, הם מתלוננים שהם שכחו איך לקרוא, שהם סומכים יותר ויותר על הטלפון הסלולרי שלהם ושהחיים שלהם סובבים יותר ויותר סביב הנוכחות הדיגיטלית שלהם.
אני חושב שאנחנו במקום הזה בזמן, שבו השוחות האחרונות של היכולות האנלוגיות שלנו עומדות להיעלם ע"י סט חדש של גאג'טים, שמאיימים לכבוש את הכל.
אלה שאני מדבר עליהם הם ה-eBook, ה-tablet והלוח האלקטרוני.
הספרים הולכים ונעלמים, כשהם מתחלפים ע"י מכשירי eBook - "מחשב" בגודל ספר שמציג טקסט שחור לבן. הם באים בגדלים וצורות שונים. מחוברים לאינטרנט, משמשים לקריאת ספרים, עיתונים, בלוגים, מצגות, מסמכים - הכל.
Rands מסביר את זה יפה מאד אצלו (תורגם מאנגלית):
תחילה, כגיק, אני לא מסוגל לישון בלי לקנות את הצעצוע הכי חדש. הקינדל (=eBook) הראשון היה עם עיצוב תעשייתי מעניין, אבל השני היה בדיוק מה שצריך. מכשיר מהדור השני כיף להחזיק ולקרוא ממנו. ואני מעריץ כל דבר שנותן לי סיבה לקרוא יותר.
אבל הנה הסתירה:
ארון הספרים שלי בעבודה. קצת מבולגן, אבל אזכור ויזואלי תמידי של מה שאני מאד אוהב בספרים... להחזיק אותם.
גם אני מאד אוהב לקרוא ספרים. קשה לי גם להסתגל לעולם החדש הזה - חוסר היכולת להחזיק ספר ולהריח אותו, להיות הבעלים של ספר, לשים אותו בארון הספרים שלי.
סיפריה
לעבור ולהשתמש ב-eBook זה דבר שיקרה לי בשנים הקרובות. זה יסמן את קץ ימי הקריאה שלי... ויחליף אותו ב"עלעול" ב-eBook.
כשהתחלתי לעבוד ברדויז'ן, הדבר הראשון שקיבלתי - לפני מקום לשבת - זה מחברת. קיבלתי אותה אפילו לפני שקיבלתי מחשב (הוא הגיע יומיים מאוחר יותר).
מסיבות לא ממש ברורות, אנשים בהייטק אוהבים להסתובב עם מחברת, שנראית לי כמו יומן אישי: מקום לכתוב בו סיכומי פגישות, משימות לביצוע, באופן שנראה כאילו יהיו מתועדים בו לנצח, על גבי דפי הנייר.
מסביבי, אנשים הולכים לפגישות עם מחברות, כותבים בהם ומשתמשים בהם לצרכי העבודה. כלי עזר פשוט ואנלוגי.
אני לא ממש דוגל במחברת. זה עדיף מאשר לכתוב בלפטופ, אבל לא באופן שגורם לי להשתמש בה.
אבל עכשיו, יש שמועות שאפל עומדת להוציא tablet (מחשב מסך שטוח ונייד). היכולת להשתמש באותם מכשירי eBook או ב-tablet כדי לכתוב"פתקים". גורם לירידה בשימוש של עוד שריר אנלוגי - הכתיבה היחידה שעוד נותרה לי.
המקום האנלוגי האחרון שלנו הם לוחות הגיר. אותם משטחים אפורים שנמצאים בבתי הספר (והמקבילות הלבנות שלהם, הלוח המחיק, במקומות עבודה).
ברדויז'ן אפשר למצוא את הלוחות המחיקים כמעט בכל חדר. אצלי בחדר יש 3 כאלה. כל שנה מוחלף אחד מהם בגרסה נקייה...
במשך מספר שנים, גם הם יוחלפו - במודל דיגיטלי. הפתרון הזה גדל כל שנה בנתח השוק שהוא לוקח. והוא כנראה יעלים גם את הלוחות המחיקים ולוחות הגירים תוך מספר שנים.
[gv data="Ch0Sp66ZbOk"][/gv]
האם זהו הסוף של החיים האנלוגיים שלי?
האם אנחנו באמת צריכים את כל השימושים העדינים האלה באצבעות שלנו או שפשוט נשכח את היכולות האלו?
לפני כמה חודשים קיבלתי דו"ח על תמרור עצור שטעה בכביש. הוא העלה את מפלס הנקודות שלי ל-12. המספר הנכסף, שבו כמו 1400 נקודות בנוסע המתמיד באל-על (=כרטיס בונוס לארה"ב), 600 כוכבים בישראכארט (=מגבת חוף אופנתית, בתשלום של 49.99 ש"ח דמי משלוח) או 20 נקודות בשומרי משקל (=שעתיים על הליכון ויומיים צום כדי להגיע לפגישה הבאה בלי להתבייש)
איפה הייתי?
כן. נקודות.
12 נקודות.
זה הסכום שמזכה את בעליו המאושרים בקורס נהיגה בסיסי (בכפוף לתשלום נוסף כמובן). דחיתי את הקץ כמה שאפשר, אבל הקץ הזה הגיע הבוקר. זה היה היום האחרון שבו ניתן לעשות את כל הקורס ביום אחד, ולא מפוצל ל-2 או ל-3 חלקים. מ-8 בבוקר ועד 8 בערב. ולא ממש התחשק לי לקחת יותר מיום חופש אחד בשביל השטות הזאת.
הוכחה שסבלתי שנכחתי בקורס
אולי היה צריך לקרוא לפוסט הזה השיבה לבית הספר... כי את הקורס עשיתי בבית ספר עם שם מוזר בפתח-תקוה.
פלאש בק מטורף לילדות עשוקה. לשולחנות העץ עם רגלי הברזל המינימליסטיות, עם כסאות לא נוחים ונמוכים מדי. סדר מופתי של 5x4 שולחנות לזוגות "תלמידים", מול מורה.
הרבה לא השתנה. יש עכשיו מזגנים בכיתות, אבל הם קטנים מדי לשטח שאותו הם אמורים לקרר - היה חם בטירוף. מצאתי את עצמי מנסה להבין איך אני למדתי ככה 12 שנים. לא הצלחתי למצוא סיבה טובה לזה ששרדתי את הזוועה הזו אז. 12 שעות היום הספיקו בהחלט.
גם התלמידים לא השתנו. היה את הנודניק שהחליט לריב עם המורה על האידאולוגיה שמאחורי הקורס - רק כדי "לתקוע" אותנו עוד קצת בכיתה. הייתה הבלונדינית. הדביל שאף אחד לא מבין את הפנינים שהוא פולט לאויר האחד. ההיסטרית שחייבת לרשום כל מילה. הרוסי שמחפש את הקורס ברוסית. שני הסתומים שנכנסו בטעות לכיתה וישבו בה חצי יום ("מה, זה לא חדר 9?"). הערס שנרדם ונשלח למנהל. ההיפר שמבקש כל דקה עוד הפסקה. הזוג שמקשקש מאחורה ומפריע למורה. מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית.
מטרת הקורס, למי שלא יודע, היא להרתיע עבריינים מלבוא ולעשות קורס פעם נוספת: התוכן משעמם בטירוף, אבל חייבים לשבת את כל הזמן בכיתה, בנסיון נואש שלא להרדם חזק מדי (אשתי מדווחת שאני נוחר כשאני ישן, וזה לא ממש נעים בפרהסיה).
הקורס עצמו מחולק ל-10 "שיעורים". כל אחד ממנו באורך שיכול לנוע בין דקה אחת של הסבר לשעות רבות של שעמום. אופן הקורס הוא מריחת שני ה"שיעורים" הראשונים, בכדי לגמור 90% מהזמן ואז מעבר מהיר על השאר, כדי להגיע ל"בחינה" שבסופה הולכים הביתה.
כדי לוודא שהנודניקים האלה ששילמו כדי להגיע לקורס לא יחזרו, עוברים על על השאלות האפשריות בבחינה והתשובות הנכונות שלהן במהלך היום. אפקטיבי. לפחות למי שלא נרדם יותר מדי.
נקודת האור היחידה הייתה כמובן הבלונדינית מימין העובדה שהייתה רשת אלחוטית בכיתה (!). בהפסקות יכלתי לבדוק את הדוא"ל שלי ולחטט קצת באינטרנט.
אולי היה עדיף לי לקחת את הקורס כשהוא מחולק ליומיים. אבל אז, היה לי עוד כמה שעות של סבל לפני. ואני כבר אחרי. קיבלתי את חיי בחזרה.
אשתי מתלוננת שהפוסטים שלי לא עמוקים. שהם רק נוגעים בנושא ולא ממש דנים בו כמו שצריך.
חבל (בשבילה) שהיא אמרה לי את זה בדיוק לפני שישבתי היום מול הבלוג
את הצילום הבא מצאתי באחת ממשתנות ארצנו בקניון שאני כבר לא זוכר את שמו:
כן, כן, לבנות שבין קוראי שלא יצא להם עדיין לבקר בשירותי הגברים במקום ציבורי, הם בטח לא יודעים שזוהי משתנה. ולעתים, במשתנות ארצנו מניחים כל מיני חפצי נוי שתפקידם העיקרי (או היחיד?) הוא לבטל את הריח החמוץ/חריף שמלווה הביקור במשתנה במידה ולא מנקים אותה מספיק פעמים במשך היום. במקרה הנ"ל, מדובר ב"גומי למשתנות".
איך הייתי יודע את זה אם לא היו אומרים לי?
ואם כבר מדברים על חדרי שירותים, אז אתם פשוט חייבים, אבל חייבים לבקר באירלנד בקניון הזה (MacDONAGH JUNCTION - לא זכור לי באיזה עיירה - או Killkeny או Killarny):
מישהו פה השקיע בשירותים הציבוריים שלו. כמו במטבחים השווים, יש כאן אי באמצע, עם הרבה שיש וארונות "מטבח" מתחת. אפילו כיורים סידרו. רק חסר סט סכינים יקר ותנור ליד.
כשנכנסתי לשירותים לא ממש מצאתי את עצמי. אני מניח שזה בגלל שלא היה את הכיתוב הנלווה לגומי במשתנות...
בטיסה הראשונה שלי ברדויז'ן, לפני מיליון שנה בערך, הבוסית שלי עמדה על כך שאני לא אדבר בעברית כשיש אנשים בחדר שלא מבינים את השפה - זה פשוט לא נחשב מנומס.
אז התנהלתי באופן הזה במרבית שנותי בחברה, פחות או יותר, כשאני מתנצל ומבקש רשות מהאורח שלא מבין מילה בעברית כשהייתי צריך להדרדר לשפה הזאת כדי לדבר עם אחרים בחדר.
שבוע שעבר, בביקור במזרח, הייתי בארוחת צהריים בסין. עם עוד חמישה סינים. הנה השיחה המרתקת שלקחתי בה חלק פעיל מאד:
... ני שי צ'ייי ני הווו אנ לי sales and marketing לו פי צ'ה אננו שי solution אגו מי לו נו שה product מי גו נה לו שו פה שי ני concept ני שו גו ...
האוכל לפחות היה מצויין, ואפילו דאגו לי ל-3 מנות שונות מירקות וטופו בלבד.
ואשתי עוד אומרת לי שאין לי נימוסי שולחן (היא דוגלת בשילוב האסכולות של האצולה הפולנית והמלוכה הבריטית). אני צריך פעם אחת לקחת אותה לביקור במזרח - אולי זה ישים לה קצת פרופורציות.
אחרי הפסקה, אני שוב טס. ושוב למזרח. אחרי שנים ארוכות שבקוריאה אני מבקר בדיוק באותו המלון (Ramada), החליטו להחליף. למלון קרוב בהחלט (כמעט בצד השני של הכביש).
התוצאה הייתה יותר מאשר סבירה, עם כמה נקודות מעניינות:
הגיוון במלון היה במקום. החדש טוב לפחות כמו Ramada האהוב. נראה מה יהיה לי שם בפעם הבאה...
לסיכום: 4.38 במדד המלונות של צחי. מהגבוהים שבמדדים.
מחר אני שוב בדרכי למזרח הרחוק, אחרי הפסקה די ארוכה. ובדיוק לפני הטיסה, לפני שאני אשכח ולפני שלא יהיה ברור למה זה קשור, הנה כמה מקומות שבהם עברנו באירלנד די בטעות והיו שווים בהחלט.
במרחק של ק"מ או 2 מהעיר Killarney (שאותה שווה לבקר, והיא גם נקודת ההתחלה בטבעת קרי), יש B&B על גבעה אחת שקוראים לו Reeks View. המקום צבוע בוורוד, והבעלים של המקום - אשה חביבה לכל הדעות עזרה לנו רבות להחליט מה לעשות. חדרים נעימים ומרווחים. ארוחת בוקר טעימה.
Reeks View
Tullig, (off Cork Rd .) Killarney, Co. Kerry
Tel/Fax: (064) 33910
עוד מקום שנכנסו אליו בטעות. אם אתם עושים את הטבעת בנסיעה - המקום שווה עצירה. מעוצב כולו סביב תות שדה, עם מרקים מעולים ופנקייקים מכל סוג אפשרי.
The Strawberry Field
Pancake Cottage & Tearoom
Moll's Gap - Sneep Road (R568)
Margaret: 064-82977
אם יש ארוחה שווה באמת בכל הטיול הזה, היא לבטח הייתה ב-An Corcan. כמו כל דבר טוב, הגענו אליו בהמלצה חמה מה-B&B שהיינו בו באותו הערב. אם הבנתי נכון, המקום מנוהל ע"י 3 נשים שאוהבות אוכל (רואים עליהן): הן מבשלות, ממלצרות ועושות הכל במסעדה. כשהגענו היה מפוצץ. כשיצאנו היה גם מפוצץ. מקום מצויין. אוכל שווה. הקינוח פודינג לחם וחמאה - למות.
An Corcan
Waretville, Co. Kerry
Tel: 066-9474711
סמוך לצוקי מוהר יש עיירה קטנה בשם Doolin. לא לוותר - היא מקסימה ומיוחדת (=כמו כל עיירה באירלנד). ה-B&B שם היה מצויין. האשה מכינה ומבשלת את ארוחת הבוקר בעצמה והתוצאות מצויינות. ה-scones שהיא מכינה דליקטס אמיתי. הבעל, שרואים שאוכל טוב אצל אשתו, ימליץ על ארוחת ערב בפאב בסמוך (מרחק יריקה), ובצדק.
Churchfield B&B
In Doolin, Co. Clare
Tel: (065) 7074209
או יותר נכון אנחנו?
הבת שלנו, איך לומר את זה... היא לא מעשנת - היא ביישנית.
[gv data="99iI34IEBP8"][/gv]
קצת מאד ביישנית.
עד לרמה הזאת שהרבה דברים פשוט לא ניתן לעשות. כמו לטפס על מתקנים בפארק כשיש ילדים בסביבה.
אז כמו כל הורים לילד ראשון דאגנו, ולקחנו אותה לאבחון במרכז להתפתחות הילד.
זה היה הבוקר. בתל השומר. [המלצות חמות על הצוות שם לכל מי שחושב ללכת דרך אגב]
הילדה שלנו החליטה להראות נחמדות מרשימה הבוקר במהלך ה"בדיקות" ואפילו הביאה את הרופאה והמרפאה בעיסוק שהבעיה היא לא הבת שלנו, אלא אנחנו:
כן, יש אולי בעיה.
לא, אין צורך לתייג אותה בשם.
לא, אין צורך לטפל בילדה.
כן, אולי כדאי שאתם תבואו לסדרה של טיפולים אצלנו.
אז שוב אנחנו אשמים. חנצ'יק - זאת לא את, זה אנחנו.
לאשתי יש/היה יומולדת היום. האחד הזה שבו היא הייתה מבואסת בו יותר מכל האחרים מאז שהכרתי אותה.
הסיבה? חוץ מהגיל, שרק עושה לה טוב לדעתי, זה כנראה בגלל שאף אחד כמעט לא התקשר (כנראה בשל חוסר התראה מוקדמת) והעובדה שבעלה היקר היה עסוק יותר בלשלשל ולהיות קרוב למוות מאשר לחגוג עם אשתו.
אבל אנחנו לא מדברים על אשתי הפעם, אלא עלי...
לכל אחד יש איזה יומולדת נאכס שכזה. אצלי זכורים שניים כאלה: בין 29 ל-30 (אני מחשיב את השנה הזו אירוע אחד ארוך) ואיפושהו בכיתה ו'.
יום ההולדת שלי הוא אי שם בסוף בחופש הגדול. בתקופה שבה לא ממש ניתן לעשות ימי הולדת בבית הספר. בכיתה ו', כשהחלטתי את מי להזמין ליום ההולדת, והשקעתי בכתיבת הזמנות בעצמי, נותרה הבעיה היחידה הזו של לחלק את ההזמנות לחברים. הדרך בה בחרתי זה לרוץ בין הבתים ולפזר את ההזמנות בתיבות הדואר.
אבל... אז הוחלט, לא ברור לי מאיזה סיבה, לדחות בשבוע את היומולדת.
אז רצתי בין חברים והודעתי על השינוי.
פיספסתי מישהו אחד... לא ממש נעים היה באותו היום כשהוא בא לבדו, בליווי הורים למסיבה שלא התקיימה. פדיחה.
עד היום אני זוכר את זה. את היומולדת עצמו מאותה השנה אני לא זוכר בכלל, אבל את זה שהוא הגיע - אני עדיין זוכר.
אז אשתי היקרה - לא נורא. עוד שנה עברה. את עדיין שווה בטירוף. שנה הבאה אני אשתדל להיות בריא יותר ולצעוק על החברות שלך שיתקשרו בזמן.
מזל טוב!
אז חזרנו. תמונות כבר נמצאות ב-Flickr. הסברים על המסלול שעשינו ומסקנות יבואו בהמשך.
בינתיים, רשימה קלילה של לימוד אקטיבי מהטיול:
נהיגה בצד שמאל של הכביש זה לא כיף. ברכב ידני זה אפילו כיף פחות. בלי GPS זה ג'יפה. אחרי שלושה ימים, מראה צדדית אחת שנפגשה מקרוב עם אוטובוס (והייתה זקוקה לחיזוק חיובי כדי לתפקד מחדש), ועובר אורח תמים שכמעט נדרס כשעצרתי לידו לשאול שאלות, התחלתי להרגיש שאני יכול לסוע באופן "סביר" ברכב. פעם הבאה אוטומט.
GPS זה לחננות. גברים אמיתיים נוסעים עם הרגש. ומגיעים באיחור. למקומות הלא נכונים. ועוצרים בצד כדי לשאול, כי אין ברירות. ומשערים כמה זמן יקח להגיע ליעד הבא (וטועים בשעה). הסוכנת אמרה "תגיע, תבקש GPS. אני לא יכולה להזמין אותו מפה". אז זהו. שמשם אין. צריך להזמין מראש.
רכב באירלנד? תזמינו באינטרנט. מסוכנות מקומית. עדיף כשאתם במלון בדבלין ולא מהארץ. GPS תזמינו מראש. יש ערימה של מיסים (מגיע ל-80 יורו ויותר) על רכב - סכומים שאומרים רק כשבאים לאסוף את הרכב. קחו בחשבון. ואם כבר אירלנד - עדיף ללכת ברגל ולהסתובב בטבע - צילומים מהאוטו זה די מייבש.
רכב באירלנד? שלטים של מכסימום 100 קמ"ש הם לעיתים קרובות המלצה בלבד - לא ניתן להגיע למהירות הזאת... מסלול וחצי שמשמש לשני הכיוונים, שנוסע בפיתולים תמידיים של עליות וירידות על צוקים פתוחים. ולפעמים, מתחת לשלט שמורה על 100 קמ"ש, יש עוד שלט, שכתוב עליו "slow", או מילות זהירות אחרות. הזוי לחלוטין.
B&B עדיף על מלונות ועל Guest House. יחס אישי. תתחילו לחפש בערב. תכוונו להגיע ל-B&B במקום שבו תטיילו ביום למחרת - בעלי הבית יוכלו מאד לעזור בהצעות לאיפה ללכת ואיפה לאכול ארוחת ערב.
B&B עדיף בכניסה לעיירה ולא בתוכה - עולה פחות וחדרים יותר גדולים. ככל שצבע הבית יותר ורוד ומוזר, היחס יהיה חם יותר.
B&B לא להזמין מהארץ אם לא חייבים - פזורים בכל חור באירלנד ותמיד יהיה אפשר למצוא מקום - בייחוד מחוץ למרכזי העיירות.
ארוחת ערב. בפאב המקומי אם אפשר. לבוא בדיוק לפני שסוגרים את המטבח - ככה אפשר לאכול תוך כדי ההתחלה של ה"חפלה" (מוזיקה חיה של 3-5 נגנים וזמרים).
האירים אומרים לפעמים שאפשר לחוות 4 עונות ביום אחד באירלנד. זה לא בצחוק - זה קרה לנו כמעט שבוע שלם.
אל תשאלו אירים שאלות אם אין לכם הרבה זמן. כשאירי מתחיל לענות, זה יקח הרבההההה זמן. וזה תמיד יגמר בהסבר על הסיבות למזג האויר המשוגע או ההיסטוריה של המקום.
צריך לחזור לאירלנד לעוד כמה סיבובים...
אז היינו באירלנד.
היה פצצות.
רק החזרה הרסה את ההנאה.
ארקיע, החברה היחידה שטסה ישירות לאירלנד (פעם בשבוע בלבד), לא ממש דואגת ללקוחות שלה - הם הרי לקוחות שבויים.
זהו שלא.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו באירלנד. הפעם הראשונה שלנו עם ארקיע לחו"ל. והפעם האחרונה שלנו עם ארקיע לחו"ל. פעם הבאה, נסתפק בקונקשן מאירופה לארץ - לפחות אז יתייחסו אלינו כמו לקוחות (והטיסה אפילו תעלה קצת פחות).
האסון התעופתי הזה התחיל עוד בשדה התעופה בדאבלין. הגענו "רק" 3 שעות לפני הטיסה לקבלת פנים מרנינה של תור ארוך (ישראלים יודעים שידפקו אותם, אז הם באים מוקדם, כדי לקבל את כל החוויה). התור לא זז. עמדנו בו שעתיים וחצי. יחד עם קבוצת תיירים שהיו בה אנשים בני 70 ומעלה. גם הם עמדו מעל שעתיים באותו התור. למה? כי לארקיע יש זמן. צריך כמובן לבדוק את כל המזוודות, אבל למה להשקיע במכונת שיקוף? או לשים מכשיר ש"מריח" מזוודות (כמו זה בפריז). או פשוט להכפיל או לשלש את צוות הבטחון של הטיסה. מספיק 3-4 בודקים. כל אחד פותח מזוודות. מפשפש, מוציא בגדים, תיקי אמבטיה, מתנות, שקיות כביסה - הכל מול כל התור. כן - אני עכשיו יודע מה אנשים בני 70 אורזים לטיסות לחו"ל. אני אפילו יודע כמה קשה להם להרים ולהוריד את המזוודות שלהם משולחנות מאולתרים שמתפרקים - לנו הישראלים לא מגיע יותר מזה. אנשי הבטחון אפילו הבטיחו לי שהמצב הזה עומד להמשך כל הקיץ - ככה זה.
אנשים זקנים. שעתיים לעמוד בתור. חלקם הלכו וחיפשו מקומות לשבת, אבל כסאות אין. הם התפזרו להם. התיישבו על המסועים בדלפקי הצ'ק אין ממול. חיפשו לשבת על עגלות מזוודות פנויות. מדדים להם בקושי רב ברחבי הטרמינל. ביזיון. לאף אחד לא אכפת. שילמו את מחיר הכרטיס הגבוה ביותר לשבוע באירופה וקיבלו שירות של צ'רטר בחברה שכוחת אל.
הטיסה כמובן גם אחרה לצאת לדרך - אנחנו הרי עיקבנו אותה עם התור שעשינו.
הדיילות עוד הספיקו לעשות "משחק הכסאות" במטוס והזיזו אנשים מהמושבים שלהם למושבים אחרים. מישהו קרוב אלי שאל בשלב מסויים "מה אני זונה?" - אחרי שהקימו אותו למקום אחר בפעם הרביעית.
השירות בטיסה היה מזעזע. דיילת הפילה קלטת וידאו על הראש של אחד המבוגרים בטיסה ופצעה אותו (היה דם). הדיילות סגרו במכוון את השירותים הקידמיים - כדי שהנוסעים המעיקים (ארקיע - אלה הלקוחות שלכם) לא יפריעו להם במנוחת הלוחם שלהן.
הטיול לאירלנד היה מדהים. תמונות עוד יבואו (יקח להן כמה שעות למצוא את דרכן לאינטרנט).
אנחנו בטוח נחזור לאירלנד, אבל בקונקשן. ארקיע כבר לא יראו את הכסף שלנו ליעד הזה.
ואולי זאת הסיבה שאשתי החליטה שהגיע הזמן לבקר דווקא בדבלין. או יותר נכון אירלנד.
מחר, אנחנו טסים לנו לשבוע לאירלנד.
הכלב יבלה את הזמן בפנסיון 5 כוכבים (=בית פרטי בהוד השרון). חן תסתפק בסבתות ובסבא שלה.
ואני? שבוע טירונות בבוץ האירי עם תקוות גדולות למעט גשמים ולעוד פחות וויכוחים עם אשתי שתחיה (פעם ראשונה מזה כמה שנים שאני אהיה רק איתה במשך שבוע שלם. כל יום. כל היום).
תמונות בהמשך.
אם יש שני דברים עיקריים שליוו את הילדות שלי, זה לגו ומשחקי מחשב מעפנים.
מישהו החליט לחבר בין השניים ולהביא את כל הנוסטלגיה הזאת בחזרה אלי הבוקר.
[gv data="KhkR-vHXO28"][/gv] http://www.youtube.com/watch?v=KhkR-vHXO28
או יותר נכון לא הכי חלש.
היום בבוקר, בחדר הכושר קרה דבר מפתיע: הגיע בחור חדש (שאינו פנסיונר) שחלש יותר ממני.
אם הוא ימשיך להגיע בהתמדה, אולי אפילו לאגו שלי יהיה קצת נחת 3 פעמים בשבוע...
היום הוא יום שמח לדמוקרטיה בישראל. או אולי סתם לאזרח הקטן?
בניזרי והירשזון הולכים לכלא, ל-4 ו-5.5 שנים בהתאמה (5.5 = 5 שנים ו-5 חודשים).
סוף סוף מתיחסים במדינה הזאת ברצינות לשחיתות, ובתי המשפט פועלים בנדון.
ברדיו הביאו "מומחה" לנושא: ניר יצחק, בכיר לשעבר בשירות בתי הסוהר, שהקים את חברת "שיא - שירותי ייעוץ לאסירים". כמה דברים משעשעים:
לא. הוא לא עושה קורסים להכנה לכניסה לכלא - זה שירות אחד על אחד. או בתרגום חופשי קואוצ'ינג. מצא סטרט -אפ אמיתי עם המצעד האחרון לכלא.
הוא השתמש בטכניקת FUD ברדיו (Fear Uncertainty Doubt), בנסיון להפחיד את המאזינים והאסיריםהפוטנציאליים ברדיו על המשמעות של הכניסה לכלא. אני כבר שומר את המספר שלו בזכרון בטלפון שלי.
בכל אופן, יום חשוב.
והנה סיבה למה היה חשוב מאד לתת עונשים כאלה חמורים: "אני לא חושב שנציגי ציבור צריכים לשלם מחיר כל כך כבד על עבירות שהן באמת לא כל כך חמורות". מדובר על ח"כ ניסים זאב מש"ס. אולי כדאי שנבחרי הציבור שלנו יפנימו שהעבודה שלהם כוללת מספיק טובות הנאה בלי לשלוח את הידיים המגעילות והמיוזעות שלהם לקופה הציבורית.
!!! הערת אזהרה !!!
אם אתם לא מתכוונים לראות את הסרט הזה, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא
אם אתם מתכוונים לראות את הסרט הזה, תמשיכו לקרוא - כדי לא לבזבז שעתיים מהחיים
ראינו את הנבואה בסוף השבוע האחרון. למה? ככה. אין סיבה אמיתית.
אם יש משהו טוב לומר על הסרט הזה - פצצות של אפקטים. לפחות אם אתם בקטע של לראות אסונות. מאד מקרוב. אשתי לא עמדה בזה טוב מדי.
וחוץ מזה?
כולם מתים בסוף.
זהו - אפשר לעבור לסרט הבא.
גם זה הלך לפיקניק, על תקן פשטידה, למרות שזה לא בדיוק פשטידה: המתכון המקורי בנוי על פסטה פנה (קצרה וחלולה) - אני החלפתי אותה באיטריות פסטה כדי להגיע ל"מרקם פשטידתי".
גם המתכון הזה, כמובן, הוא מהספר "האוצר של על השולחן" - אמרתי כבר שהוא ספר מצויין? 400 מתכונים, שרובם שווים בטרוף - יש לי עוד ימים רבים של הנאה מלבשל אותו.
חבילת פסטה מבושלת (עדיף פסטה קצרה או אטריות פסטה)
1 כרובית מפורקת לפרחים
2 גבעולי כרישה קצוצים
2 שיני שום פרוסות
1 כף חמאה
1 מיכל שמנת מתוקה
3 ביצים
4 עלי מנגולד קצוצים
200 גרם גבינת קשקבל מגוררת
מלח, פלפל ואגוז מוסקט
מבשלים את פרחי הכרובית במי מלח רותחים 7 דקות, מוציאים ומסננים.
מטגנים כרישה ושום בחמאה עד להתרככות.
מערבבים את כל החומרים יחד ומעבירים לתבנית אפייה משומנת. אופים חצי שעה בתנור.
את הלביבות האלה הכנתי בפעם הראשונה לפיקניק. פגשתי אותם בשיטוט בספר המתכונים "האוצר של על השולחן" - מצויין ומומלץ בחום.
מיה - נא לעקוב אחרי המתכון.
את המתכון יש להכין כשהצעצוע האהוב יושב להנאתו על השיש - זה המרכיב הסודי.
1/2 כוס קמח
1/2 כוס קמח תירס (לא היה לי בבית אז השתמשתי בקמח תפוחי אדמה מפסח)
1/4 כפית אבקת אפייה
מלח וכמון
ביצה טרופה
כפית מיץ לימון
1/2 כוס מים
2 כוסות גרעיני תירס טריים (קפוא עבד לי מצויין)
4 גבעולי בצל ירוק קצוצים
3 כפות כוסברה קצוצה
שמן
מערבבים קמח, אבקת אפייה, מלח וכמון. מוסיפים ביצה,מיץ לימון ומים ומערבבים עד שהעיסה חלקה. מוסיפים את יתר החומרים מלבד השמן ומערבבים.
במחבת משומנת וחמה מטגנים את הבלילה משני הצדדים. אני העברתי כל פעם כף של בלילה ומעכתי אותה על המחבת. כל סיבוב היו 5 לביבות.
מוציאים לנייר סופג וטוחנים.
רצינו להזמין אלינו הביתה. אז רצינו. גבי העדיף פיקניק, אז השתמשנו בפעם הראשונה ב-Google Docs כדי לארגן אירוע - ככה שלא היה מישהו שריכז את הכל אצלו, אלא אירוע כזה שדי ריחף לו (למרות שכולנו החלטנו שגבי אחראי כדי שיהיה את מי להאשים).
באופן לא מפתיע, החלטתי להשתלט על הדברים שדורשים מאמץ בישולי, ונותרה לה פשטידה יתומה שאף אחד לא התנדב להכין - אז גם אותה הכנתי. וגם עומר הכין אותה. והחלטתי להכין עוד משהו - סתם כי היה נראה מעניין לנסות. וברור הרי שהיה יותר מדי מה לאכול בסוף...
למה זה מעניין? פשוט כדי להכין אתכם ששני הפוסטים הבאים מדברים על ניסויים בבני אדם - מתכונים שהתבקשתי במסגרת הפיקניק לספק.
בינתיים, אם זה באמת מעניין אתכם (=הייתם בפיקניק), אתם יכולים למצוא את התמונות שצולמו כאן.
זה זמן לא מועט שאני לא בא לבקר אותך מספיק.
אני לא מלטף אותך ב-אדמין, לא כותב לך פוסטים למגרה, ואפילו שלא הולך להציץ ביומנים של אחרים ולהגיב אצלם.
זה לא אתה זה אני.
הייתי עסוק.
הבטחתי לעצמי שלא להתנצל כאן, אבל זה היה בלתי נמנע...
בכל אופן, מחווה קטנה לשבוע הספר, שניה לפני שאני מפציץ פה בעוד כמה פוסטים.
חברים יקרים, מחפשים את התמונות מחג שבועות?
עומר, לא לדאוג בסוף כולם עוד יהנו...
הוא כבר מת. וזה לא קרה אתמול. עברו מאז הרבה שנים, אבל כנראה שהגיע הזמן לשנות קצת את הסטטוס קוו.
מאז שאבא שלי נפטר, הריטואל הקבוע הוא שביום האזכרה, עולים לקבר ואז הולכים לבזבז את הזמן הנותר בבית הכנסת. לא עוד. במהלך האזכרה שנה שעברה, נפלה החלטה של הקרובים מדרגה ראשונה (רובם לפחות) שהגיע הזמן לשינוי: לא עוד בית כנסת, אלא ללכת הביתה.
אזכרות זה דבר כיף נורא - באים אנשים, משפחה - כאלה שלא רואים הרבה.
השנה, לפני חודש או קצת יותר, באזכרה של סבא שלי, ראיתי שוב את המשפחה המורחבת: את כל האנשים שאני נורא אוהב, אבל לא יוצא לי לראות הרבה.
למה עכשיו, כשמגיע הרגע הבא להזדמנות שכזאת, אני צריך לבזבז אותה בבית הכנסת? במקום להיות עם המשפחה...
אבא שלי נשבר ולא עשה את זה לאבא שלו תקופה ארוכה מדי, לפחות לא לפי הזכרון שלי. למה שאני אעשה את זה בשבילו? הוא בטח לא מצפה לזה. ואני? לא רוצה שהילדים שלי יבלו בבית הכנסת כל שנה בגללי - שילכו כולם למסעדה טובה, עדיף עם שולחן עגול, בחדר פרטי, ויעשו ארוחה טובה. יהנו על איזה סטייק וידברו על כמה שאבא שלהם אהב לבשל. לא קידוש, לא עילוי הנשמה ולא מניין. ארוחה טובה. קצת לבלות ביחד. ולהמשיך את החיים.
נמאס לי לקדש את המתים במקום לחגוג על החיים.
יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לשים איפושהו את הגבול...
המבוגר שבצילום מסתובב לו ברחבי תל-אביב על גלגיליות. מה עושים כדי לשמור על הבטיחות?
לדעתי, יש לו מתחת לחולצה גם אפוד מגן קראמי.
מישהו צריך להגיד לו שהוא טיפה הגזים עם אמצעי הבטיחות.
מלון אחרון לסיבוב הזה. הפעם בג'רזי.
אם יש משהו שאפשר להגיד על מלונות בארה"ב זה שהם גדולים. האחד הזה די משעשע: השרותים צמודים ל"חדר השינה" ולא ל"סלון" בכניסה לחדר, כנהוג לרוב בבתי מלון.
המלון הזה, בניגוד לקודם משתדל קצת יותר במיחזור - אין יותר מדי אריזות חד פעמיות, ובפעם הראשונה יש לי פח מיחזור בחדר - זבל לחוד, ניירות, זכוכיות ופלסטיקים לחוד. אני מניח שבסוף הכל חוזר לפח אחד...
לסיכום: 3.92 במדד המלונות של צחי. ללא ספק המנצח הגדול בטיול הזה.
הרבה לא ציפיתי, אבל בטח שציפיתי ליותר מזה...
בדרך ממערב ארה"ב למזרח ולעוד לקוח מרוצה הייתי צריך לעצור ללילה בשדה. במקרה הזה מדובר ב-JFK.
אחרי עיכוב קל בטיסה הנכנסת, הגעתי למלון, עליתי לחדר, הנחתי את המחשב על השולחן. הדלקתי אותו. באתי לחבר אותו לחשמל.
אין חיבור חשמל. לא ליד המנורה. לא מתחת לשולחן. לא בסביבה. חשוד. בדיקה מהירה אישרה שאין אזכור למילה "אינטרנט" ליד השולחן, וחיפוש מהיר ברשתות אלחוטיות גילה שגם כאלה אין.
וייק אפ! זה 2009 עכשיו - לא 1920. זה ארה"ב. ניו יורק. מי הזיז את האינטרנט שלי? ואם זאת הייתה הבעיה היחידה, אז מילא.
איזה מין צ'יקמוק של מלון זה?
דלת כניסה - 5. משהו יצא להם טוב בחורבה הזה.
נייר טואלט - 2. נייר שיוף. זאת מזימה לארגן לי טחורים.
גודל חדר - 5. אמריקה. התפלק להם עוד משהו טוב בטעות
תאורה - 3. יש. לא ממש במקומות הנכונים.
אינטרנט - 0. מה זה אינטרנט?
מגהץ - 5. יש בחדר.
מתאם חשמל - 3. אני מניח שיש בקבלה.
ערוצי טלויזיה - 5. תחנות באנגלית
מיני בר - 5. אין.
כספת - 0. אין. למה צריך את זה בבית מלון צמוד לשדה תעופה בינלאומי?
ארוחת בוקר - 0. יש. אבל היא מתחילה ב-7:00. אני שוב מדגיש: בית מלון צמוד לשדה תעופה. אנשים יוצאים ממנו לשדה ב-5:00 בבוקר. לא ממש יצא לי להגיע לארוחת הבוקר.
חדר כושר - 1. קוראים לזה חדר כושר, אבל זה יותר דומה להליכון בצינוק עם מראה צמודה.
אחרים - 1. קקה של מלון. ישן. מעופש. לא מטופח. אפילו קבלה לא נותנים כשעושים צ'ק אאוט.
לסיכום: 2.69 במדד המלונות של צחי. מקום שני מהסוף בינתיים.
עוד יום, עוד מלון...
ואני אפילו לא עומד בקצב (אחרי האחד הזה, יש עוד שניים שצריכים התייחסות)...
המלון המדובר הוא Holyday Inn Express בעיר שכוחת האל Salt Lake City. יש בערך 5 מלונות של Holyday Inn בעיר הזאת למי שמתעניין.
אם יש משהו אחד שאפשר לומר על המלון הזה היא שעושים בו נסיון עילעי לקצץ בעלויות, וכמו בכל מקום - מנסים להתחיל ב"שימור כדור הארץ" - ההודעה הזאת שמגבות תלויות לא יוחלפו, אלא רק אלה שנזרקות כאחר כבוד לאמבטיה. אין לי בעיה עם הגישה הזאת, חוץ מכשאר המלון עצמו מנסה ככל יכולתו לייצר כמה שיותר זבל מפלסטיק.
ואם לא מספיקות התמונות המרשיעות של פלסטיק חד פעמי ואריזות פלסטיק מיותרות - כל הכלים בחדר האוכל הם קלקר ופלסטיק: צלחות, קערות, כוסות וסכו"ם. כמה כיף לאכול בחדר אוכל במלון ולהרגיש בפיקניק.
איך עוד אפשר לקצץ בעלויות? לוותר על ארון - אפשר פשוט לחבר את הכל ישר לקיר.
נקודת אור אחת היא המחסור במיני בר. במקומו יש מקרר ומיקרו - כנראה שאנשים ביוטה אוכלים בבית הרבה.
לסיכום: 3.77 במדד המלונות של צחי.
אז הגעתי לשומקום - Utah. ושם? ל-Salt Lake City - מקום שבו הנצרות נראית כמו מקום עבודה יותר מאשר מקום למיסה בראשון בבוקר. לא מסוגל להאשים אותם - זה לא שיש משהו אחר לעשות בעיר הזאת.
לא מקום שהיה יוצא לי להגיע אחרת, למעט פגישה עם לקוח.
נותרה שעה לפני הטיסה, אז החלטנו לקפוץ למרכז העיר, לחנות ולעשות סיבוב בחוץ.
היה נחמד:
את השאר אפשר לראות כאן.
הפעם, יש לי את העונג להציג את המלון הראשון שבו שהיתי בסן פרנסיסקו.
את שדה התעופה SFO אני מכיר כבר - עברתי דרכו מספר פעמים, אבל אף פעם לא ממש יצא לי לצאת ממנו לעבר העיר עצמה.
המלון נבחר לא בשל המחיר המופקע שלו, אלא פשוט כי יש בו כנס שאני משתתף בו (לא לדאוג - אני מאזין פסיבי בלבד).
המלון עצמו ישן, אבל מטופח ומתוחזק. יש לו חדר כושר קטן (מאד) ומאובזר, ג'קוזי ובריכה. אם יש משהו שממש הציק לי, זה העובדה שכל פעם שיצאתי מהחדר, התחלתי ללכת בכיוון ההפוך לזה של המעלית - 3 לילות אני כאן ולא הצלחתי לצאת מדלת החדר לכיוון הנכון - לא ברור למה.
אני אתקמצן הפעם בתמונות - לא היה לי כח לצלם...
דלת כניסה - 4. הכרטיס לא תמיד עובד. צריך לנסות כמה פעמים עד שנפתחת הדלת.
נייר טואלט - 5. סבבה. בשירותים הציבוריים הוא אפילו מרגיש כאן כמו בד רך...
גודל חדר - 5. האמריקאים האלה יודעים איך לא לנצל שטח. לקנא.
תאורה - 4. יש מספיק, אבל אין שליטה מרכזית.
אינטרנט - 4. בתשלום. יקר. ועם יותר מדי אפשרויות (צריך לבחור תקופה ורוחב פס).
מגהץ - 5. יש בחדר.
מתאם חשמל - 5. יש. רק צריך לבקש.
ערוצי טלויזיה - 5. טלויזיה 42" שטוחה. HD. ים תחנות.
מיני בר - 4. אין. מצויין. אבל יש מקרר. והוא מרעיש כמו רכבת תחתית.
כספת - 5. יש. גדולה בכמה מידות מהסטנדרט של המקומות שיצא לי להיות בהם.
ארוחת בוקר - 0. יש. לא ניסיתי. יקר בטירוף - בסביבות 35-40$. כולה ארוחת בוקר.
חדר כושר - 4. יש. קטן, אבל עם בריכה.
אחרים - 4. מיקום פצצות. הבטיחו נוף. קיבלתי בניינים מול החלון. אלה החיים.
לסיכום: 3.77 במדד המלונות של צחי.
מה הדבר הכי מעצבן שיכול לקרות באמצע סרט?
חוץ מאשר אשתי שתחליט בקטע הכי מותח שזה הזמן ללכת למקרר כדי לנשנש איזה תפוח או לקפוץ לשירותים?
שהכרוז מודיע שעוד מעט יגיע האוכל. ביותר משפה אחת. עוד יותר גרוע כשהו נעצר כל שתים-שלוש מלים כדי לתרגם לעצמו במוח מה ההמשך של המשפט.
או שמודיעים שבלוס אנג'לס בדיוק עכשיו יש 16 מעלות צלסיוס (חדשות: זה 4:00 לפנות בוקר. בעוד 3 שעות כשנצא מהטרמינל כבר יהיה הרבה יותר).
או שמודיעים באופן חגיגי שתכף. ממש מיד. יעברו עם עגלת דיוטי פרי כדי לחסום את הדרך לשירותים ולעשות עוד כמה גרושים מהסרדינים במטוס.
אבל הכי מעצבן?
ההודעה שסוגרים את השירות בטיסה. כי עוד חצי שעה נוחתים. ולקפטן קשה להתרכז במשימה הקשה הזאת כשהסרדינים מאחורה רואים להם להנאתם סרט. אז מצטערים - צריך להפסיק לכם באמצע.
אז שוב טסים. והפעם ליבשת שם הכל התחיל - אמריקה. עם קצת מזל, אני לא אזכה להתקל בשפעת החזירים (בכל זאת - אני צימחוני ).
לאמא של הבת שלי, הגיע הזמן שתדעי קצת שירים שהבת שלך אוהבת.
לכן, את הקטע מניפי ניפי* כדאי שתזכרי:
יש לי מכונית
יש לי מכונית
נוסעת לאן שאני מחליט
נוסעת קדימה
נוסעת לאחור
ותמיד יודעת איך לחזור
* ניפי הוא כלב עם שני הורים פמיניסטים: האמא הולכת לעבודה ומתקנת צעצועים והאבא מקפל כביסה ונשאר בבית עם הילדים. פס קול שנתפס ולא עוזב. יש לי מכונית... יש לי מכונית...
כן, כן, בעוד מגיפת מסגרות התמונה הדיגיטליות מגיעה לארצנו, זה הזמן לחזור לאנלוגי.
אשתי היקרה החליטה בסוף השבוע האחרון, בעוד אנחנו מארחים חברים, להוציא את המסגרת האנלוגית שלי - מסגרת תמונות מלפני יותר מעשור שנים, שליוותה אותי במהלך שנותי באוניברסיטה. היא יודעת להחזיק כמעט 30 תמונות עם אפשרות קלה להחליף את העליונה המוצגת עליה.
אז הוחלט שאני צריך לסרוק את התמונות האלה ולהעביר אותן מפורמט אנלוגי לדיגיטלי. ועכשיו הן כאן - אפילו השקעתי בהסברים קצרים על כל תמונה...
לאלה מכם שרוצים לראות איך נראיתי צעיר, או את שנות בית הספר המאוחרות שלי ושנות האוניברסיטה המוקדמות - אתם מוזמנים.
לאלה שהיו איתי באותן התקופות - אתם מוזמנים להציץ איך נראיתם אז.
שניים מהחברים שלי כבר הגיבו בטענה שהדבר היחיד שיצא נורמלי בצילום זה הגמל...
היינו באילת לכמה ימים בחול המועד.
הפחידו אותנו שחופשה עם ילדים זה לא אותו דבר - היא בשביל הילדים, לא באמת נהנים בה, היא לא נחשבת חופשה.
הפחידו אותנו שפסח יהיה מפוצץ באילת. אי אפשר יהיה לזוז, לא נהנה.
אז הפחידו.
היה שווה ברמות - והיה כיף - גם בשבילנו.
עכשיו, אשתי שתחיה כבר בטבריה. כן - היא נסעה. בשבת. לטבריה. בלעדי.
והילדה?
קצת מותשת מאילת, אבל אני משתדל להמשיך את הרצף של הפעילויות - זה עושה לה טוב לעור.
את שאר התמונות תוכלו למצוא כאן.
לפחות לא מהיום.
אנחנו מאד אוהבים לארח. לפחות אני. אשתי כנראה גם. הילדה קצת פחות. הכלב די אדיש לנושא. אבל אני בטוח שכן.
כמעט בכל סוף שבוע, אנחנו מזמינים חברים לארוחה - שישי בערב, שבת בבוקר, שבת בצהריים - מה שבא באותו השבוע. אני מבשל, החברים אוכלים. סידור מצויין.
סוף השבוע הזה, רצה הגורל ולא הכנו סידור מראש (מזל - הילדה החליטה לשלשל ולהדביק את הטבח). מצאנו את עצמנו בבית לבד, בלי אף חברים או הזמנות. פתאום גילינו משהו חדש:
אף אחד (כמעט) לא מזמין אותנו
ואני לא מתכוון לארוחה - אפילו לא לקפה ועוגה - או לבית קפה בחוץ - כלום - נאדה
המצב הכלכלי בחוץ קשה - אני מבין, אז יותר נוח לבוא לאכול אצלנו ארוחה חינם מאשר להזמין. אז זהו שלא. מהיום אין ארוחות חינם. רוצים לבוא לאכול? תזמו גם אתם איזה פגישה. תזמינו.
למען הסר ספק:
אז זהו.
כן - אם אתם חברים, לא קוראים את הבלוג, ולא מזמינים - אל תצפו להזמנה מאיתנו בקרוב.
היא החליטה להוציא את בז' לטיול.
ללא מילים
ואולי כן קצת...
היא הייתה גדולה מדי. איך אנחנו יודעים? כי עכשיו יש לנו חור של עוד 500 שקל בכיס למובילים (על ההובלה במדרגות - לא נכנס למעלית) וגם חור בהנמכה בתקרה בכניסה לבית (לא נכנס בלי אלימות קלה). בכל אופן זה עדיף על סולם מחות לבניין (עדיף בכמה אלפי שקלים). ובכל מקרה - אנחנו גם ככה לפני פרוייקט החלפת האמבטיה בחדר השינה שלנו, אז אין בעיה לתיקונים קלים בסלון תוך כדי.
היה שווה. אפילו הבת שלנו חושבת ככה.
היום הובטח לנו בשעה 19:00 הצגה בטלויזיה.
הנשיא לשעבר משה קצב היה אמור לבוא ולהטיח ביקורת על כולם.
זה קרה, אבל לא ממש היה שווה כמו הפעם הקודמת.
הוא לא נתן לאף אחד לדבר, או לשאול שאלות. די נתן לאנשים לצאת באמצע בלי לתת להם תשובות. איפה הצעקות? איפה המכות?
אה כן - והוא לא אמר שום דבר חדש או משמעותי.
תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים למלא כל מסגרת זמן שהם מקבלים ולא להגיד שום דבר. נראה לי שמצאתי את הגיבור שלי
הוא מברבר כבר יותר משעתיים - יותר מזמן של סרט טוב. אפילו לחבר'ה בחדשות של 20:00 כבר היהמצ'עמם ממנו. חבל. הוא יכל להיות הרבה יותר משעשע.
בנימה קצת פחות מבודחת - הבן אדם ההזוי הזה היה כאן נשיא. די מביש הנושא הזה. אם כי כשחושבים על זה, גם אולמרט עדיין שולט, עם חקירות שרק מחכות לו שיעזוב כבר את הכסא ויפנה את המקום לביבי, שגם הוא לא הראה יכולות מצוינות כראש ממשלה בעבר. עצוב.
השבוע היה פורים. כחלק מהצמצומים אצלנו בחברה, הוחלט לוותר על מסיבת הפורים המסורתית, ולעשות משהו צנוע בהרבה (הביאו מאפרת לכמה שעות כדי שתחרב את הפנים של מי שיסכים לזה).
לא היה חסר לי. אני סוציומט מיסודי. לא אהבתי טיולי בית-ספר של הכיתה. לא אוהב פעילויות חברתיות בעבודה. בא לעבוד - תעזבו אותי מגיבושונים מעיקים בחוף הים או בדיסקוטק רועש. לאחרים זה דווקא היה חסר. עד לרמה שהצליחו לשכנע שאצלנו בקומה, צריכים לשחק הגמד והענק. כל אחד שולף פתק עם שם של מישהו אחר מהקומה מתוך קופסה, ועליו לפנק אותו מבלי שהוא ידע במהלך השבוע, עד לחשיפה הגדולה היום.
אני כבר כ"כ הרבה שנים בעבודה, שאת מוקדי הכח הרלוונטיים בעבודה אני מכיר ומקושר אליהם (לפחות כשמדובר במשחקי חברה מטופשים). אז קיבלתי את הפריבילגיה לבחור פתקים עד שהיה שם ש"התאים לי" לגמד לשבוע. בכיוון השני, הגעתי להסכמה עם המנהלת האדמיניסטרטיבית שלנו שהיא תגמד אותי (פרוטקציה כבר אמרנו?).
היום, אחרי שעבר המשחק, בפעם השלישית אצלנו דרך אגב, יש לי כמה תובנות מהניסוי הזה שיכול לייצר כמה עבודות תיזה לסטודנטים בפקולטה לפסיכולוגיה.
אני ימבה זמן בעבודה, אבל עדיין יש כאלה שאני לא מכיר. לא הכרתי את שני השמות הראשונים שהוצאתי מהקופסה. אז החזרתי אותם.
זה מביא אותי לעוד תובנה - זה לא כיף לפנק מישהו שלא מכירים. או אולי זה פשוט פחות כיף?
אני לא ממש מכיר אנשים. הפתק שבסוף הוצאתי הוא של מישהי שעובדת איתי כבר 5 שנים. ניהלתי אותה ישירות, ועד היום, יש לעבודה שלי השפעה ישירה עליה (ולהיפך). לא היה לי מושג ירוק מה להביא לה או מה היא אוהבת.
זה כיף להיות מופתע. לא הייתי, וזה היה חסר לי. ידעתי מי מפניק אותי. לא שווה. אחרים קיבלו את הסידור האמיתי.
היה משעשע לשמוע את הענקית שלי מנסה להבין מי הגמד שלה: "זה חייב להיות מישהו שמכיר אותי טוב. שהיה בוס שלי". רק השם שלי לא עלה. כנראה הצלחתי לעשות את עצמי שקוף כדי לא להכנס למחשבות שלה.
קבוצת האנשים שהקפתי את עצמי איתם בעבודה מתוך בחירה הם מקסימים. לא יכול להרחיב יותר מדי כאן, כי יש דברים שעדיף שאנשים לעולם לא ידעו. בכל אופן, נשמות טהורות. באמת. לא פלא שאני אוהב ללכת לאכול איתם צהריים. רק חבל שאני יצאתי כזה סוציומט.
נהניתי. שונא פעילויות חברתיות, אבל נהניתי.
אז החלטנו להפניק את עצמנו בספה חדשה.
הנוכחית נראית כמו אחרי פוגרום, מרוחה ביותר מדי נוזלים שנשפכו עליה, עם צד אחד שגבר לא מסוגל להחזיק משקל (זה הצד שבו אני נרדם מול הטלויזיה).
יצאנו להרצל, נכנסו לחנות הראשונה, ויצאנו אחרי שעתיים.
למה?
ויש גם סרטון קצת בפליקר...
הבעלים של המקום מקסימים, חביבים, יודעים את העבודה - ובעיקר, מאפשרים לקנות גם עם ילדים. הבת שלנו לא רצתה לעזוב בסוף.
אם אתם צריכים מערכות ישיבה או שולחן לסלון (אני מניח שגם פינות אוכל ושאר רהיטים - אנחנו רק רצינו ספות) - לכול לקיאנו (רח' הרצל 33 ת"א).
בשבוע האחרון היה קשה במיוחד.
אני חושב שקשה מכל הייתה ההבנה שמישהו, לקח בזדון את הבת המתוקה שלנו והחליף אותה במפלצת קטנה וטורדנית. לא הכרתי את הבת שלי בזמן הזה.
היא ירדה במשקל.
בטן הבירה החמודה שלה נעלמה.
החיוך לא היה שם.
חשבתי אפילו להחזיר אותה לחנות, אבל נראה לי שהאחריות כבר פגה (בכל זאת, היא כבר שנה וחצי אצלנו).
אז היום זה נגמר. חזרתי הביתה בשבע. הילדה יושבת בכסא העבודה ליד המחשב, ומתקתקת לה בשמחה על המקלדת ומזיזה את העכבר. היא חייכה לעברי, עשתה שלום והמשיכה "לעבוד".
היא לקחה את המוקסיפן שלה בלי לירוק אותו עלי. היא לא בכתה. היא הלכה לישון בקלות הרגילה שלה. חלום.
הילדה שלנו חזרה לגור בבית.
ואני? קיבלתי את החיים שלי בחזרה.
אולי אני אפילו אפנק את עצמי במספיק שעות שינה הלילה.
זוכרים שאשתי השאירה אותי לבד שבוע והלכה לאחיה? זאת הייתה מלחמה בהמשכים (1, 2, 3, 4, 5).
בהסתכלות לאחור, זאת הייתה רק טירונות יחסית למה שהיה כאן השבוע. רק נחתתי, וכבר הילדה חולה. עדיין חולה. כל שנותר הוא לקרוא לפוסט הזה יומן מלחמה...
3 למרץ 2009, יום שלישי, 21:00
עוד יום עבר. זה היום החמישי ברציפות שאנחנו לא ישנים. האוצר הקטן שלנו חולה. אם משהו השתנה מאז הוא שהחום ירד וכל מה שנותר זה גוש קטן ועצבני של פרימדונה מתוקה.
הלילה הקודם החל בהקאה בדיוק לפני השינה. שטפנו מחדש את החדר, החלפנו את כל המצעים, חיטאנו את המיטה והחלפנו בגדים לילדה. ההקדמה לקחה יותר מהרגיל, הלילה כולו עבר בהקפצות חוזרות ונשנות כל שעה. נראה לי שהמפקדת החדשה מנסה למתוח את העצבים שלנו עד לקצה.
בבוקר, אם אפשר היה לקרוא לזה בוקר (5:30 שעון ישראל), הצלחתי לדחוף בקבוק סימילאק. אחרי התנגדות קלה, היא שאבה את כולו מול הטלויזיה. מזל ש-HOT לולי משדרים בכל שעות היממה. מה עשו הורים שלי כשאני הייתי חולה?
אשתי שתחיה, גרדה את עצמה מהמיטה בשעה 6:20. השווינו שחורים מתחת לעיניים. היא נצחה, אבל כנראה רק כי העור שלה יותר בהיר. החלטנו להתפצל: היא תטפל בילדה בשעה שאני מתגלח - לא התגלחתי מאז החל המבצע.
אחרי הגילוח, הגיע שעת המוקסיפן. בפעולה משולבת של כוחותינו הצלחנו לפרוץ את הפה הנצור ולהזריק במספר גיחות פתע 3 מ"ג מוקסיפן לתוך הלוע של הקטנה.
7:01. המטפלת הגיע באיחור של דקה. ברחתי מהבית להוריד את הכלב - הוא גם צריך אוורור מהעונש. באופן מפתיע, גם הפעם שניות לאחר תחילת הטיול החל לרדת גשם. שוב המטריה בבית.
7:25. חזרתי הביתה. חברתי לאשתי וברחנו מהבית כל עוד נפשנו בנו. נטשנו את המטפלת לבד במערכה. ההרגשה הייתה שאני הולך לעבודה לנפוש מהזוועות בבית.
ערב. חזרתי הביתה. הקטנה הייתה נחמדה כמעט 20 דקות. ואז החלו הצרות לקראת השינה.
חצי שעה הרדמה. היא בודקת שאנחנו לא סוגרים לה את האור.
אין לי מושג עוד כמה זמן זה יימשך.
הבטיחו לי שהיום שבו אני אחזור לישון יהיה היום שבו היא תתחתן.
נקווה שזה יבוא מהר - אנחנו כבר עייפים מכדי להתעצבן.
לפני בערך שנה וחצי, ביקר בארץ הוק, חבר טוב מהעבודה.
אז שבוע שעבר, כשנסעתי למזרח והיה לי יום בטיוואן, הוא הזמין אותי (או שאני הזמנתי אותי - לא ממש ברור) לדירה החדשה שלו לארוחת ערב. הוא שכח קצת להזכיר שאשתו בהריון מתקדם (דבר שהיה גורם לי להביא מתנה לתינוק במקום להתקע בלי כלום - אין לי מושג ירוק מה קונים לחנוכת בית בטיוואן).
בכל אופן, מאז שהוא היה בארץ, הוא מדבר על שווארמה. ועל איך שהיא מצויינת בארץ (הוא אכל את זה בערך כל ערב). ואיך שבטיוואן אין ממש שווארמה. בעצם יש. אבל זה לא אותו הדבר. אין לזה את הטעם של הארץ.
החלטתי להיות חבר טוב, ולהכין לו קצת בבית. זה דרש מעט הכנות מראש...
שלחתי אליו רשימת קניות של דברים בסיסיים שרציתי שיהיו לו בבית, והחלטתי לעשות חומוס ביתי, להחליף את השווארמה האמיתית בנתחי שווארמה עוף (=שוקיים עוף בלי העצם) עם תיבול גריל פילדלפיה, ואת הלאפה להחליף בפהיטס מהסופר (זה משהו שיכול להחזיק מעמד שבוע במזוודה).
מצאתי את עצמי סוחב לחו"ל פהיטס, חומוס לא מבושל, סודה לשתיה, טחינה גולמית ותיבול גריל. כדי להשלים את המאמץ, בלילה האחרון בקוריאה, הפשרתי את החומוס במים ללילה - לא היתה קערה, אז השתמשתי לזה בקומקום החשמלי בחדר... בבוקר ייבשתי את החומוס, קשרתי בשקית וארזתי מחדש, לקראת הערב.
ארוחת הערב הייתה מצויינת. הוק יודע שאני לא אוכל בשר, אז הוא ואשתו דאגו לפנק אותי במנות צימחוניות - מרק, ירקות ואורז עם פטריות (אמרתי כבר שאני אוהב פטריות?). הפספוס היחיד היה, שמי שלא אוכל בשר בטח אוכל פירות ים - זה הרי פירות ולא יצורים חיים. אז על חלק מהמנות הצמחוניות היו להם שרימפסונים קטנים, ובקערה נוספת חיכו להן צדפות נחמדות.
האוכל היה מצויין, תודה ששאלתם. כשסיימנו, דאגתי להכין לו את השווארמה (ואפילו לאכול - במזרח אני פחות מקפיד על צמחונות - זה יותר קשה). הוא שמח בטרוף מהתוצאה, והחליט בסיפוק שההבדל הוא בחומוס - אין חומוס בשווארמה בטיוואן. השארתי לו את המתכונים והחומרים שלא השתמשתי בהם, תוך פתיחת ערוץ יבוא/יצוא של תבלין גריל פילדלפיה (אין בנמצא בסופרים המקומיים בטיוואן).
ויש גם תמונות.
אז הספקתי להיות שבוע בחו"ל, לחזור בשישי על הבוקר, ולהתפנק לי בחזרה בשדרוג לביזנס עם נקודות של הנוסע המתמיד שלי. אפילו לא הייתי צריך לכתוב מדד מלונות, כי כבר רשמתי על המלון בקוריאה וגם על זה בטיוואן.
אבל למה? למה דווקא כשאני נוחת, הילדה נזכרה להיות חולה?
זה היה ללא ספק סוף השבוע הקשה ביותר בשנים האחרונות. קצת מהשמחה של היומיים האחרונים:
נורופן, שתמיד עוזר לילדה לא עבד הפעם. היא די צחקה עליו ודילגה לה ל-40.2 מעלות. פעם ראשונה שלנו עם חום כזה. לא סבבה.
בשעה 19:30, לפני השינה, אחרי שעתיים שהיא הייתה נחמדה, עלה לה החום שוב והיא לא נראתה משהו. אספנו אותה למר"מ בת"א, ככה כדי לא לסוע אליהם 3 שעות מאוחר יותר.
האחות מדדה רק 39.4 בבית השחי.
הרופא רצה ספירת דם ואקמולי.
האחות חלבה לילדה את האצבע לתוך מבחנה. היו יותר מדי ליקוציטים.
שכנענו את הילדה לקחת את האקמולי. לא היה קל.
הרופא החליט שצריך משטח גרון - אם התוצאה חיובית (לא ברור לי מה הכוונה - ואתם מוזמנים לא להסביר בתגובות, יש מצבים שבהם הבורות היא דבר חיובי), הוא אמר שיהיה צורך באנטיביוטיקה.
האחות לקחה משטח גרון.
הרופא הודיע שהתוצאה שלילית, אבל בגלל הליקוציטים, כדאי לקחת אנטיביוטיקה.
???
ראבק - ידעת שבכל תוצאה שהיא אתה תתן לה אנטיביוטיקה, אז למה לתת לה לסבול עם עוד בדיקה?
חזרנו הביתה. נתנו לילדה אנטיביוטיקה.מוקסיפן פורטה. גדלתי על התרופה הזאת. מכיר אותה בכל הצורות: סירופ, כדורים מעוכים עם דבש ולחם, כדורים שלמים. היא לא ממש רצתה לקחת את הסירופ, אז היינו צריכים להכריח אותה. בתהליך, חטפתי סמארק של מוקסיפן לחולצה ולפנים - טעים החרא הזה. לא מבין למה היא מתנגדת...
התעוררה כל שעה-שעתיים. פעם זה מוצץ. פעם סימילק. פעם סתם. פעם עוד נורופן. התעוררה סופית ב-6:30 בבוקר.
צהריים הסכימה לישון רק בשעה 14:30 (זה בערך 3-4 שעות אחרי השינה הרגילה שלה). ישנה אולי שעה והמשיכה בנידנודים.
היה גשם בסופ"ש. לא היה כל החורף, אבל עכשיו נזכרו השמים. כל פעם שהורדתי את הכלב לסיבוב - גשם. פעם ראשונה שהוצאתי אותו - החלפתי נעליים, גרביים, מכנסיים וחולצה אחרי - הכל עבר לייבוש מסיבי. פעם אחרת - סתם חטפנו ביחד ברד. כשאשתי שתחיה ירדה עם הכלב - הפתעה - לא ירד גשם. מישהו לא רצה שיהיה לי טוב.
כל היום היתה התנגדות לתרופות. הילדה למדה לירוק. הגופיה הלבנה שלי ורודה.
פעם הבאה, סוף שבוע בבנקוק במקום.
למי שלא יודע אני חולה על פטריות - גן עדן
אשתי היקרה שאלה: למה לא הבאת קצת לארץ? היית שם ברגליים כדי שלא יתקלקלו.
דמיינו:
קוריאה. שדה תעופה. ביקורת גבולות, בדרך למדינה הבאה.
אני נותן את הדרכון לשוטר הגבולות (בחור קוריאני נמוך, עם הציפורן של הזרת צבועה בלק ורוד - עדי, אני חושב שמצאתי לך לקוח).
שוטר: Boarding card please
אני נותן לו אותו.
שוטר: Hmm. Israel. Are you a Jew or a Christian?
אני: Jew. Why do I look like one?
שוטר: You look like a muslim.
שתיקה
שוטר: I am just joking. I don't like muslims. Too dangerous
עוד שתיקה. קצת יותר מביכה. זה בטח הלק הורוד
שוטר: levent-levi...
מגכח לעצמו
שוטר: don't you recognize me at all?
אני: should I?
שוטר: I signed your passport when you arrived to Korea. Here: Look - same employee number
עולם קטן.
ynet השיקו מתישהו בשנה האחרונה את mynet. לכאורה, פורטל בו כל תושב יכול למצוא חדשות ספציפיות לאיזור מגוריו - דברים שלא ממש יעניינו אחרים.
לאחרונה, הם החליטו שגבעת שמואל קטנה מדי עבור הפורטל שלהם, ופשוט חיברו אותנו באכזריות לבקעת אונו.
למי שלא יכול להתאפק, הנה הפורטל עבור בקעת אונו.
עד כאן הכל יחסית טוב. אבל למה לא ללכת עם זה עד הסוף?
השקעתם בפורטל עבור כל ישוב/אזור. למה לא לתת לאנשים עדכונים על ידיעות חדשות בפורטל דרך האימייל או RSS כמו שאתם מאפשרים באתר הראשי של ynet? דחילק, אני לא רוצה להזכר פעם בשכחתי להכנס לאתר שלכם ולראות מה הפסדתי בחודש האחרון. הייתי מעדיף לדעת ביום שבו התבכיינו על המחירים אצלנו בקניון ולא לפספס את התגובות המגניבות שם.
גם החלטתם משום מה שגבעת שמואל לא גדולה מספיק. את זה אני מבין. אין מספיק תושבים כדי שתוכלו לשלם על הכתבות שאתם מעלים. אבל למה לא לאפשר לתושבים לכתוב את אשר על ליבם? למה לא להרים להם פלטפורמה פשוטה של בלוגים כדי שיוכלו לקשקש כרצונם על הצ'כונה ואח"כ לעבור ולעשות הגהה - רק כדי לבדוק שאנשים לא מעלים יותר מדי רפש לאתר.
יכלו לעשות מזה בובה של פורטל עבור התושבים. יכלו להוסיף מספרי טלפון חשובים, רשימות של אירועי ספורט ותרבות, וכנראה שעוד הרבה דברים אחרים. אבל החליטו שישארו בגדר עיתון אינטרנטי משמים.
חבל.
אבל אני לא.
השנה הייתה עמוסה בחתונות. לא ממש ברור למה, אבל חברים רבים מדי שלנו החליטו שזה הזמן למסד את הזוגיות שלהם ולהתעלל לנו בכיס. כמו בכל סוג של אירוע, היו חתונות טובות יותר וטובות פחות. אם הייתי יכול, אולי הייתי כותב מדד חתונות כמו שיש כאן מדד מלונות. אבל אני לא יכול. שלא כמו במלונות, מדובר כאן בחברים - אנשים שקרובים אלי, או פשוט כאלה שיקראו כאן את מה שאני באמת חושב על אחד האירועים היותר מרגשים בחייהם - דבר שלא נראה לי שהם רוצים באמת לדעת.
אז במקום מדד חתונות, החלטתי לתת כאן את המרכיבים שלדעתי מייצרים חתונה שווה. לא עבור הזוג הטרי והמאושר, אלא עבור המוזמנים שלו - לפחות אלה שהם לא "החברים של ההורים מהעבודה".
חברים. חברים זה בעיני הדבר שעליו תקום או תיפול חתונה. אני לאמדבר על הזוג הנשוי, כי אותם לא באמת רואים בחתונה. רואים אותם - אבל מרחוק, בקטן, כשהיא עם הינומה שמסתירה את החיוך המבויש, והוא עם המבט הבוהה בעיניים, כאילו היא הדבר המושלם היחיד שהוא ראה בחייו. איפה הייתי? חברים. כן. אז ככה: אם יש בשולחן שבו החליטו להושיב אתכם חברים טובים, או לפחות אנשים מעניינים מספיק - אתם מסודרים. יש עם מי לדבר, לרקוד וסתם לבכות על החתונה המשמימה. אם אתם לבד, בשולחן עם פנים לא מוכרות, של אנשים שיוצאים כל הזמן לעשן - אין הרבה סיכוי שתיהנו מהחתונה.
מוזיקה. מוזיקה היא דבר שאפילו החתן והכלה יודעים שצריך שיהיה טוב, אבל לא תמיד הם מפנימים את המשמעות. עבורי, מדובר בכמות קטנה יחסית של מזרחית (5 שירים לחתונה שלמה זה עדיין בגדר טעם טוב. יותר מזה זה הגזמה פראית) ובכמה שירים איטיים וריקודי זוגות לזקנים (יש מתחתנים שאיכשהו מדלגים על הקטע הזה, מסתפקים בחצי סלואו ועוברים לטראנס - לא טוב). ואם אתם כבר מתחתנים - תדאגו שהשירים שבאמת שווה לרקוד לא יהיו בזמן שכולם יושבים לאכול - תגידו לדי ג'יי שישים את המוזיקה הזאת כשאנשים ממש ברחבה ולא עם הפילו כבד ופטריות בפה.
קולטורה. חתונה זה מסיבה. תפנימו.אנחנו, ששילמנו בכניסה, מצפים לקבל מסיבה. לא הופעה. אם היינו רוצים קולטורה, היינו הולכים למוזיאון (שעולה פחות) או להבימה (שעדיין עולה פחות). החלטנו בכל זאת להשיג בייביסיטר, לישון פחות ולבוא לחתונה. אז תנו ארוחה טובה ומוזיקה טובה. לא צריך שהאחות תגיד מילים על איך היא התעללה בכלה בילדותה, שהדוד השתוי יסביר איך הזוג נפגש לראשונה (כאילו שהוא היה שם) או אפילו שהחברים מהצבא של החתן יעבירו דחקות עם תמונות מזעזעות של הזוג ברקע. גם לא רוצה את השיר הקדשה מהאחות השניה, או קטע הריקוד שהכינו החברות. קפיש? מ-ס-י-ב-ה. לא סתם מחפשים די ג'יי ששותק - זה בשביל שההפרעה היחידה לאוכל תהיה ריקודים ולא הופעות.
אוכל. אוכל זה החלק הכי פחות חשוב בחתונה. רוב המוזמנים מכינים את עצמם לארוחה בינונית ומטה, ולא מתאכזבים. הם לרוב גם לא מופתעים לטובה. כמו שאני אומר לאשתי שתחיה: "תאכלי בבופה בקבלת פנים את מה שטעים לך - כשטעים בחוץ, בפנים זה לרוב ג'יפה".
אז זהו. אלה הם המרכיבים שלי לחתונה שווה. עכשיו, כשאני הרבה אחרי, ולא מתכוון בקרוב (או ברחוק) לערוך עוד חתונה, אני מקווה שהרווקים מביניכם שחושבים להזמין אותנו יתכננו נכון את החתונה שגם אנחנו, ולא רק אתם, נהנה.
* האמור לעיל, לא מביע בשום צורה שהיא את האכזבה (או אי האכזבה) שלי מחתונה זו או אחרת בה השתתפתי בשנה האחרונה.
אחרי קפיצות קצרות לאירופה וסיבוב בוגאס, הגיע הזמן "לחזור" למזרח הרחוק.
הפניקו אותי כבר במחלקת עסקים בטיסה חזרה, שתנחת ביום שישי בבוקר ולא ביום ראשון שבוע אחרי. מצד אחד, לא יהיה לי זמן להסתובב בכלל (או לעשות קניות בסופ"ש). מצד שני - יהיה לי סופ"ש בבית.
לאלה שממש מחכים למדד המלונות - אני לא בטוח שיהיה לי על מה לכתוב - בקוריאה מדובר באותו המלון שאני תמיד הולך אליו, ובטיוואן אני לא יודע עדיין (יש לי מלון, פשוט לא התאמצתי לראות עדיין איזה).
הכנתי מבעוד מועד איזה פוסט או שניים למהלך השבוע. הם לא קשורים לשום דבר ספציפי, אז סתם כדי שיהיה משהו כאן בבלוג - אם לא יהיה לי זמן לכתוב.
זה קורה פעם בשבוע בערך. מישהו או מישהי מחליטים להביע את דעתם על הכלב שלנו, ששמו נישא בגאון בבלוג הזה.
הבוקר, זאת הייתה מישהי:
היא: יו. מה קרה לו? למה הוא הולך ככה?
אני: יש לו בעיות בפרקים.
היא: מה, ואין מה לעשות בשביל זה? גבס או דברים כאלה, אתה יודע.
אני: לא ממש.
היא: איזה מסכן.
גבס??? אמא שלך בגבס. את לא רואה שהכלב די מרוצה? ומבוגר? הוא מקבל תרופות לפרקינסון ומידי פעם משככי כאבים לדלקות הפרקים הכרוניות שלו (בייחוד במעברים בין עונות - כמו סבתא שלי). ועד לא מזמן, הוא גם הלך להידרותרפיה. עזר בהתחלה, ואז הפסיק לעזור.
חוצמזה, לא לימדו אותך כשהיית קטנה שלא לדבר עם זרים? לא מכיר אותך בכלל.
כלב הבא יהיה רוטווילר. אולי ככה זרים לא יחטטו בנושאים לא להם. ואם הם בכל זאת יתחילו לשאול שאלות, הרוטווילר כבר ידע מה לעשות איתם.
פעם, כשהייתי צעיר ויפה, ובאוניברסיטה, החיים היו אחרים. פעם, כשהייתי רזה מדי, רציתי להשמין מעט (אולי זה בגלל שהייתי רץ פעמיים -שלוש בשבוע 10 ק"מ, שוחה עוד שעה,רוקד 3-4 שעות ריקודי עם ועוד 4-5 שעות ריקודים סלוניים, ואז מקנח בשעה אימון ג'אגלינג - כשאני חושב על זה, איך נשאר לי זמן ללמוד באוניברסיטה?). דיאטנית הציעה לי "דיאטה" די קשה. בין השאר היא כללה להסתובב עם 100 גרם שקדים ביום ולאכול אותם - הייתי מציע לכל מי שהייתי פוגש כמה שקדים. זה לא קל לאכול כמעט 1 ק"ג שקדים בשבוע. כל שבוע. במשך חודשים.
זה לא עזר. לא עליתי במשקל (בנות - לא לקנא).
סיימתי לימודים, התחלתי לעבוד ברדויז'ן. והופ. עליתי 15 קילו. כרס קטנה שלא ממש שייכת לי מסתובבת איתי לכל מקום. למה? כמות הפעילות הגופנית ירדה והוחלפה בישיבה במשרד, וכמות הארוחות המסודרות עלתה - בייחוד ארוחת הבוקר.
בעשור האחרון, התרגלתי להתחיל את הבוקר עם כמה עגבניות שרי, מלפפון, גזר (או שניים) קלופים, תפוח ו/או אגס, תפוז (או שניים) בחורף, אפרסק ו/או משמש(ים) בקיץ. אה כן. וכוס קורנפלקס עם חלב.
השנה, הקיצוצים המיוחלים הגיעו גם אלינו. למגוון החברות שמפטרות ומורידות משכורות ותנאים, הצטרפנו גם אנחנו. עם פיטורים צנועים יחסית וללא פגיעה בשכר, החליטו על הצעד הקיצוני מכל: להפסיק את הפירות/ירקות והקורנפלקס בבוקר (גם מחליפים את מכונת הקפה עם הקפסולות, אבל לי זה לא ממש משנה - לא שותה קפה).
מאז, אני מסתובב כמו חיה מורעבת בבוקר, מחפש משהו לנשנש. אז ככה מרגישים עניי ארצינו שמראים מקררים ריקים בעוד הם מחזיקים טלפון סלולרי ומנוי לכבלים? לא סבבה.
בחברה, התחילו להווצר סליקים של אוכל. כל אחד "מחביא" באחת המגרות שלו איזה הפתעה. אצלי זה גרנולה, השותף שלי על חטיפי אנרגיה, המנהלת האדמיניסטרטיבית בקומה עם שוקולדים, ולמעלה עם עוגיות, לאחד יש קופסת קורנפלקס משפחתית מתחת לשולחן והמקרר מלא בשקיות וקופסאות פלסטיק בגדלים, צבעים וצורות שונים.
איך שברגע החריבו לי את החיים.
אני רעב.
למי שלא יודע, אני 100% תורכי טהור.
אתם מוזמנים להוציא את כל בדיחות ההתכופפויות, גב ומזלגות החוצה מהארון ולשפוך את הלב עכשיו.
סיימתם?
נמשיך.
על תורכיה, גזענות וחרם הצרכנים שלא ממש היה כבר קישקשתי כאן, אבל צריך שוב להוציא קצת מהבטן המלאה שלי על התורכים.
ביום אחד, שתי כתבות מופיעות ב-ynet:
תורכיה מוחה על ההתבטאות של אלוף בהצ"ל אבי מזרחי, שאמר כי התורכים לא ממש יכולים להטיף לנו מוסר על עזה עם ההסטוריה (וההווה) שלהם עם קפריסין, הכורדים והארמנים. לא לדאוג - צה"ל כמובן מיהר "להתנצל" בהודעה שזו לא העמדה שלהם בנושא.
ראש ממשלת תורכיה, עוד עצוב לו על התוצאות של הבחירות בישראל. מסתבר שאנחנו ימנים מדי בשבילו. לא משנה שאני קצת מסכים איתו, אבל באיזה זכות??? הוא עצוב? הוא שכח שהוא נבחר בתורכיה בראש מפלגה בשם "מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית", שהיא 'כנראה' ימנית (קיצונית?). אולי כדאי להזכיר לו את זה, ובאותה ההזדמנות, לרמוז קלות על הכורדים והארמנים?
שבוע שעבר הלכתי לאכול עם כמה חברים לעבודה באחת מהמסעדות - המקומות שהפכו את העסקית צהריים לסטנדרט.
שלא כבעבר, לא הזמנו מקום וזה למרות שיצאנו מאוחר וידענו שנגיע אחרי 12:00 (הסתדרות אצלנו) - כבר לא ממש היה צריך. המקום היה די ריק, ואפילו היה לנו מקום ליד החסות (=צמוד לחלון שמשקיף לעדניות הצמחים שבחוץ).
המלצרים ישבו בחוץ ועישנו - לא הייתה להם יותר מדי עבודה. ואלה שעבדו? זזו לאט. לאן יש למהר? זה לא שאם הם יתייעלו יבואו יותר אנשים. אף אחד גם ככה לא בא, אז למה להתאמץ? אכלנו לנו בעצלתיים ארוחה די איטית (אם הבוס שלי קורא - זה לא היה בגללנו - האוכל התעקב - אנחנו אפילו התלוננו - באמת שרציתי לחזור לעבוד כמה שיות מהר).
ככה זה היום. מאז שהחלו הפיטורים בהייטק, כבר לא ממש מלא בחניה בבניין והמסעדות עומדות חצי שוממות. קצת עצוב, אבל גם די עדיף לסוציומטים כמוני שרק רוצים לצאת, לנשנש משהו ולחזור לעבודה.
דיברנו על זה בינינו, וצחקנו שתכניות הריאליטי הגיעו להייטק. אחרי גל פיטורים די צנוע אצלנו, ישבנו ארבעה בשולחן. היה אפשר לשמוע את הקריין הדימיוני ברקע, עם החזה המסוקס והקול הרדיופוני מנסה לשדל את הצופים בבית לשלוח אס.אם.אס כדי שיבחרו במי מאיתנו לשמור לרבעון הבא ואת מי לשלוח הביתה מההייטק.
די בזבל המצב היום.
עם קצת מזל, שנה הבאה שוב יהיו תורים במסעדות.
שכנים יקרים,
בייחוד הדתיים שביניכם.
כשאתם חוזרים במוצאי השבת מתי הכנסת הרבים הפזורים בשכונתינו הקטנה, אני אשמח אם תועילו בטובכם להפסיק את מעלית השבת (ולא לתת לה לעבוד לבד עוד שעתיים), ובאותה ההזדמנות לפנות את המעלית מעיתוני סוף השבוע.
נכון, זה שיפור משנים עברו, כאשר ההפתעות בבוקר יום ראשון במעלית כללו עוגות מרוחות או קליפות גרעינים, אבל עדיין - ההתחשבות לא תזיק לכם.
להזכירכם: זה בית משותף. עם 48 דירות. יותר מ-100 איש. קצת כבוד לזולת.
קיבלתי את הספאם הזה הבוקר:
Yes, We Can !
http://hayeruka-meimad.org.il/node/277?utm_source=m&utm_medium=e&utm_campaign=T
http://www.youtube.com/watch?v=a9U_ri_7PZM
--
this message contains political information and is legally sent.
to remove your address from our list, please send an email to reply.to.tym@gmail.com
with the word REMOVE in the subject.
כמה תובנות:
מרוב מפלגות ירוקות לא רואים את היער. או שזה בגלל זיהום האוויר החמור או כריתת העצים באמזונס. בכל אופן - לא ממש יעבוד ה-yes we can של הירוקים. מצטער.
אני מחבק עצים ואני לא חושב שאני אבחר בהם. אולי בגלל השלטים המוזרים שלהם בתל אביב עם 5 ראשים בפוטושופ מזעזע.
למה בדיוק קיבלתי את המייל הזה? לא זכור לי שנרשמתי בשום מקום. גם לא אמרתי שאני מסכים לשום סוג של התכתבות שהיא עם אף אחת מהמפלגות. הייתכן שמפלגה בישראל עוברת על החוק? ועוד רושמת ברוב חוצפתה שההודעה נשלחה על פי חוק?
לא רציתי לכתוב על הסרט הזה, אבל האשה התעקשה, אז הנה.
נתחיל בהסבר קצר: מצאנו את עצמנו יושבים באולם ל"מבצע ואלקירי" פשוט כי פעם שניה שענת רוצה ללכת לראות את "נער החידות מבומבי" (לי אין שום חשק לראות את הודו בסופשבוע). פעם קודמת הסתפקנו ב"ההחלפה" (מצויין. כבד. עצוב). שבוע שעבר זה היה עניין של תזמון. השבוע זה היה מקומות רק בשורה הראשונה. אז הלכנו לקרות את ואלקירי.
מה אפשר לומר על סרט היסטורי?
שהפרסומות לסרט בערוץ השני היו די מפגרות - משהו בסגנון של "מפתיע" כתיאור של הסרט. איך משהו שהיה לפני כמה עשורים יכול להיות מפתיע? ביחוד כשהסוף ידוע?
איך סרט על נסיון להתנקש בחייו של היטלר יכול להיות מפתיע אם היטלר התאבד בסוף המלחמה?
אחרי רבע שעה או יותר של פרסומות טלויזיה מעיקות, הגיע שלב הפרומואים לסרטים חדשים. היו רק 2 פרומואים. שניהם לסרטי שואה. שוב על "סיפורי גבורה שלא ידעתם עליהם". אני מרגיש איזשהו טרנד. מיותר משהו.
הילדה שלנו די התעללה בנו הלילה, ככה שלא ממש ישנו. איך זה קשור לסרט? הוא איטי.
לא זז. ישבתי באולם וניקרתי. חלקים ניכרים מהסרט שהעיניים שלי היו סגורות ולא הפסדתי כלום.
רוצים את הספוילר?
טום קרוז מצטרף לגרמנים שרוצים להרוג את היטלר. הוא מנסה לפוצץ אותו עם חומר נפץ בתיק. מפספס. נתפס עם כל החבר'ה. מוצא להורג.
זהו.
שעתיים.
חסכתי לכם.
לכו לראות את ההודי מבומבי או סתם תישארו בבית.
מכירים את שלטי החוצות האלה שמתחלפים להם בצמתים? כדי שתוכלו להשתעמם בתוך האוטו יותר זמן?
אז למי שלא ספר עדיין, יש שם 3 פרסומות מתחלפות.
היום בבוקר, מחוץ לחדר הכושר, יש כזה שלט אחד. מסתבר שכולם היו לחוצים לנסות ולשכנע את הקול הצף שלי לבחור בו. אני חייב לומר, שהשלט המשולש הזהדי ממצה את הבחירות הפעם.
ביבי חסר. זה כנראה בגלל שהוא ראש הממשלה, אז אין לו הרבה על מה להתחרות. אני גם לא ממש רוצה עוד סיבוב שלו על המדינה. פעם אחת הספיקה.
גם ברק לא פה. העבודה בכלל קיימת? זה נראה שכל מה שיש היום מהעבודה זה את ברק, וגם זה רק אם הוא יסכים להיות ראש ממשלה.
למרץ אין את מי להציג בפרונט? רק כיתוב? המממממ.
ליברמן. הוא גם מופיע במרץ. נראה שעושים לו פרסומת חינם. זה רק אני או שמבחירות לבחירות הוא נהיה יותר מפחיד?
יכלו לפחות לחלק את השלטים ביניהם ולא להופיע בדיוק באותו המקום.
טוב, אז ככה.
זה לא שאני טס לתורכיה כל שנה. אני שם רק כשהעבודה מחליטה שיש שם נופש שנתי (פעמיים עד כה בעשור האחרון). אבל ההתנהגות הדי תמוהה של ראש ממשלת תורכיה ארדואן, לא יכולה שלא להעלות בי תהיות.
אז לפחות בניגוד למקטרגים האחרים הוא החליט להודיע בפומבי שהוא קצת אנטישמי כלפינו. כל מה שיש להגיד לו זה תודה רבה.
באמת.
עכשיו, בפעם כמעט הראשונה, מסתמן הסיכוי, שאולי, לרגע קט, למספר ימים, לא הרבה, יהיה פה (או יותר נכון שם) חרם צרכנים כחול לבן. כזה שיחזיק לפחות עד הבחירות. חבל שלא יותר מזה. נראה שהאנטישמיות שם עובדת שעות נוספות.
במצב הדי ג'יפה של הכלכלה היום, זה מה שהייתה זקוקה לו התיירות בתורכיה - עד כדי כך שבעלי מלונות התחילו להתחנן שנבוא. האמת? לא הבנתי למה. כמה כבר ישראלים מגיעים לשם כשכל האירופאים גילו את תורכיה?
מסתבר, שבשנה, מטיסה אל על (או נתב"ג - אל תתפסו אותי במילה) 700,000 ישראלים לתורכיה. 700,000. זה בערך 10% אחוז מהאוכלוסיה כאן. 1 ל-10. זה כמעט כמו סרטן השד בנשים (1 ל-9). מגפה.
אז עכשיו, יון תהפוך לתורכיה החדשה. זה אפילו יוסיף עוד קצת מרמור בין שתי המדינות האלה. המשעשע הוא שארגוני העובדים החליטו "להחרים" את הנופשים של העובדים בתורכיה. כן בטח. זה לא שכבר ביטלתם את הנופשים, יחד עם הקפה, טלפונים, שעת הנקה, קורסים ושאר ירקות.
אפשר רק להודות לארדואן. עכשיו אולי נלמד שחרם צרכנים אפשרי ואפילו יעיל.
לא בדיוק, אבל יש צורך להסביר...
אני קורא בחודשים האחרונים בלוג באנגלית בשם WifeAdvice. זה בלוג של זוג נשוי, היא - the wife והוא - the donkey. השבוע, העמיד החמור בבלוג את "רצף תגובות הטלפון של בן הזוג".
תוכלו לראות בבלוג שלהם את הרצף הרלוונטי. פניתי אליהם, וקיבלתי את האישור לתרגם את הרצף לעברית. בפוסט הנדון, החמור מנסה להציב בעלים שונים על קו ובו התגובות שלהם לשיחה מהנשים בחייהם: מהמתעלים ועד למתחנחנים.
מה אני יכול להגיד? אני נמצא איפשהו בין חסר ההתלהבות למרגיע, כנראה עם נטייה לעבר המרגיע.
גברים - מצאתם איפה אתם?
נשים - מצאתם את הבעל שלכם או שהוא פשוט לא עונה?
היום, נסתם הגולל על המקרה ההזוי מלפני שנתיים: נערים שדדו קשישה בביתה תוך שהם מתעללים בה במשך שעות.
האשה היא איטה פוגל, והנערים הבזויים הם סטפן בוריסביצ'ו, אריק שכטר ולירן הוברט. הם הורשעו ויבלו מקסימום של 10 עד 13 שנה כל אחד מאחורי סורג ובריח.
בחדשות, הודיעו בסיפוק שמדובר בעונש הקשה ביותר עבור עבירת שוד. מוזר. לי זה יותר נראה כמו התעללות ונסיון לרצח, ואפילו אכזבה שלא נתנו לעבריינים האלה מאסר עולם או אפילו עונש מוות.
13 שנה? הם יצאו אולי טיפ'לה מבוגרים מהכלא (בסביבות הגיל המופלג שלי פלוס-מינוס שנה -שנתיים), אבל לאיטה הם די חיסלו את החיים עד למוות שלה.
אני מחבק עצים ידוע. ככזה, לא פלא שאני רשום לאנונימוס ומקבל מהם כדרך קבע את הגליון שלהם על זכויות בעלי החיים (בגלל שנה של הגליון הזה אני היום צמחוני מאושר). את העובדות הבאות, מצאתי בעלון שהגיע היום: קישור ל-ynet בו נטען שכלבים גזעיים הופכים טפשים מדור לדור. כן. וכאילו שלא ידענו את זה כבר, הכלב שלנו היום הוא רשמית טיפש. לברדור גזעי. תמיד רעב. עם אהבה עזה לבליעת גרביים.
פעם הבאה, פודל מעורב עם עוד איזה סמרטוט או שניים. לפחות הוא יהיה חכם. אולי אפילו ידע את לוח הכפל.
היום בחדר הכושר (כן, אני עדיין מתמיד), התפתחה שיחה עם אחד מהז'לובים המקומיים. ספציפית, אחד שהוא גם מדריך כושר פרטי ומורה לפילאטיס. בגלל שאני נשוי למורה לפילאטיס, היה לי אפילו שפה משותפת איתו.
מסתבר שהוא הוצי "קצת" כסף על האוטו השבוע, והייתה לו אפילו יציאה טובה בנושא.
מוסכניקים זה כמו רופאי שיניים. אתה מגיע לביקור ואתה לא יודע כמה זה עומד לעלות לך בסוף - בטוח ימצאו משהו שזקוק לשיפוץ.
כמה נכון...
החודש יש לי טיפול לאוטו. מזל שאת השיננית הזזתי בחודשיים.
איך אני יודע את זה?
היום בערב, התחילו החדשות רבע שעה לפני הזמן. לא בגלל הלחימה. ולא בגלל פיגוע. פשוט כי נרצח עוד דמות ידועה בזירת הפשע הישראלית.
יחי השעמום. מתי ידווחו על אמנים שמציירים על אוטובוסים במקום הדברים האלה?
מצטער, אבל נגמרו לי הדמעות.
תמיד חשבתי שאני נוטה לעבר השמאל, אבל סבב הלחימה האחרון הפך אותי לימני יותר. אין בי שום צער או כאב על הסבל של הפלשתינאים בעזה. מצטער. באמת.
לא רואה מה אכפת ליהודים טובים כאן ממה שקורה להם שם בבור שהם חפרו לעצמם לבד.
היום דיברתי עם מישהו שחזר משם מהמילואים. מסתבר שאחרי שצה"ל הודיע להם שהוא בא עם כרוזים מהאויר,עזבו כל התושבים את הבתים, אבל לא לפני שסגרו את כל החלונות והדלתות והשאירו את הגז פתוח - רק כדי שהחיילים שיכנסו יסתכנו בפיצוץ. וזה מבלי לדבר על כך שכל בית היה ממולכד.
איזה אזרחים יש שם? איזה חפים מפשע בדיוק?
לא כיף להרגיש את חוסר החמלה הזה, אבל זה מה יש.
קר בחוץ. יבש. אין טיפה של ענן שיכול להעיב על חגיגת היובש הזאת שתביא אותנו ליבא מים מתורכיה בקיץ.
כמה כיף.
כל מה שנשאר זה לחטוף דו"ח בבוקר בדרך לעבודה על תמרור עצור כדי לספק את הדובדבן.
כבר 10 שנים שאני נוסע פחות או יותר באותה הדרך. התמרור היה שם לפחות חצי מהזמן הזה. פעם בכמה שבועות חיכתה בסיבוב הניידת לטרף הקל. ואני? אני עוצר. כל פעם. עוצר כמו רוב הישראלים - גולש לי בקלילות ומוריד מהירות ואז פונה. הפעם, השוטר החליט שהעצירה לא הייתה מוחלטת. שלא באמת התאמצתי מספיק.
קיבלתי צ'ופר לשלם 250 ש"ח לקופת המדינה תוך 90 יום. אולי זה יגיע לתושב שדרות שנמרח לו הבית עם קסאם. לפחות זה יהיה לטובה. המאמץ האישי שלי למלחמה.
נקווה שהמשך היום יהיה קצת יותר אופטימי.
אדוני המתרים. גברתי המשנוררת. ילדי בני עקיבה הנמרצים. זאטוטי בית הספר המעיקים. אני מבקש ממכם. מתחנן. תפסיקו לצלצל בפעמון שלנו לבית.
בטח אחרי השעה 20:00. או בכל שעה אחרת ביום שהילדה ישנה.
אתם מצלצלים. הכלב נובח. הילדה מתעוררת. קפיש?
פשוט תעזבו אותנו בשקט. תרמנו בעבודה. וגם אם לא - את הכסף שלנו נתרום דרך האינטרנט. לא במזומן במפתן הבית.
לא הקש בדלת. לא חתונה של אברך. לא היום למודעות לחולי קדחת הפפילומה המזרחית. ניסיתם היום 3 פעמים. לא הלך. אולי תלמדו כבר שזה לא יעבוד?
אחרי מספר ימים בלאס וגאס, הגיע הזמן לביקורת המלונות.
זאת הפעם השניה שיוצא לי להיות בוגאס, ובאופן לא מפתיע, זה גם הפעם השניה שאני במלון Harrah's (או בשמו העברי חרא'ס).
המלון ממוקם בסטריפ של וגאס, קרוב מאד למלונות שווים אחרים (תמונות מהם בפוסט יותר מאוחר השבוע).
כמו כל המלונות בסטריפ, מדובר במלון גדול מדי, שכל מה שיש לעשות בו זה להמר. אפילו בשעה 7:00 בבוקר, כמו האשה חסרת החיים הזאת.
הפעם, כמו בפעם שעברה, פינקו אותי בחדר עם שתי מיטות - כדי שאני אוכל לגוון.
לסיכום: 3.85 במדד המלונות של צחי.
יצאנו לאכול בערב.
החלטנו שהסטריפ (סטריפ = הרחוב הראשי עם כל המלונות) לא יהיה מקום טוב לאכול בו שוב - קצת יקר לפועלים קשי יום כמונו, וחוץ מזה, רצינו לגוון.
נכנסנו לאוטו, חמושים ב-GPS ותאבון, בחיפוש אחר המסעדה המושלמת.
תקתנו ל-GPS מסעדה אמריקאית. בחרנו את אחת מהקרובות אחרי שהתרחקנו מעט מהמרכז והגענו ל-buca de beppo. מסעדה איטלקית. תמיד אפשר לסמוך על ה-GPS.
היה יקר, והיה תור. החלטנו להמשיך לחפש. עברנו למסעדות מקסיקניות. אחרי השלישית שה-GPS הביא, הבנו שמדובר במקומות שלא ממש בשבילנו ועברנו לחפש מסעדות סיניות. כשמצאנו כבר אחת סבירה, ראינו מסעדה מקסיקנית. אז נכנסנו.
היה קצת רועש, אבל התיישבנו בכל זאת. התברר שעשו שם חתונה. מקסיקנית. בספרדית. עם זמרים. ורקדנים. ולהקה.
האוכל היה שווה ברמות, וגם החתונה הצנועה עם הרקדניות מהמתנ"ס המקומי הייתה כיפית.
מסתבר, שכל סופ"ש יש במסעדה הזאת להקה ושירים ספרדיים.
היה הזוי משהו, אבל סיום ראוי לשבוע המתיש הזה.
זה נראה שלמעט במכונות ההימורים, ה"מטבע" הקטן ביותר בלאס וגאס הוא 20 דולר.
נסיעה מהשדה למלון במונית? 20 דולר (כולל הטיפ, עבור 5 דקות נסיעה שלמות)
ארוחת בוקר? 20 דולר (בופה שיכול להתחרות בכל מלון בארץ, ולהפסיד בכבוד)
חדר כושר במלון? 20 דולר.
יש גם מספרים אחרים, אבל לא ממש שמעו עליהם כאן.
משפחה זה מושג פלואידי ודינאמי.
בעבר, היינו משפחה של 5 נפשות: 3 ילדים, אבא ואמא.
ואז אבא נפטר, והמשפחה קטנה.
התחתנתי, ופתאום היא גדלה קצת יותר - ולא רק באדם אחד.
נולדה לי בת, ושוב המשפחה גדלה וקטנה בו זמנית.
אז השבוע, לפני שהגעתי לוגאס, הייתה לי עצירה של יום בלוס אנג'לס. הלכתי לבקר משפחה. לא שלי - של אשתי.
דודים שלה גרים שם, וגם בת דוד שלה שהייתה בהריון די באותה תקופה עם תינוק שנולד 6 שבועות אחרי הצעצוע שלנו.
אם יש משהו שיצא לי ללמוד ביום הזה, היא שאני מחשיב אותם כמשפחה ישירה שלי כבר - לא של אשתי.
מוזר שהמושג הזה "משפחה" הוא לא הדבר הכי קבוע בעולם.
התמונה, דרך אגב, היא מהחד-יומי בלוס אנג'לס (עוד תמונות כאן).
למי שעדיין לא התעורר, יש פה מלחמה. לא פה - שם. בדרום. תמיד רציתי להיות קרבי. ללכת לקרב. להסתער. להגן על המולדת. הבעיה היחידה היא שאני יותר מדי סטרילי. לא בשבילי להתלכלך בחול ובטח שלא להתפלש בבוץ בפזצתות בין מרגמות לפצמרים וירי צלפים.
כשקצת התבגרתי, נחתה עלי ההבנה שקרבי כבר לא יצא. אפילו נימקתי את זה בכך שהמוח שלי יכול לעזור הרבה יותר מהגוף שלי במלחמה. קצת יומרני. שלא לומר סנובי. ודי מטומטם בדיעבד. לצבא הגעתי למקום שבו חושבים, ותוך חודשיים שלושה מצאתי את עצמי בחוץ עם 21 רפואי בגלל נקודת חן סרטנית שהייתה לי שנה קודם לכן.
אז עכשיו, כשיש מלחמות, ולא חסרות כאן כאלה, אני עושה את הדבר היחיד שנשאר לי לעשות - עובד. כמו וורקוהוליק (שזה די טבע שני עבורי). אם לא לעזור ללחימה, לפחות אני אעזור לכלכלה (עדיין אידאלים דביליים - כנראה חינכו אותי בסדר).
אז ליבי עם החברים שלי שכרגע בדרום. אם באיסוף מודיעין, התעסקות עם גיוסי מילואים ושינוע ציוד או כאלה שנלחמים בזה הרגע. אני הפעם אמלא את חובתי בקפיצה ללאס וגאס לכנס חשוב בעבודה.
מדובר בכנס הגאג'טים הכי מגניב בעולם: CES. הוא מופיע לביקור בוגאס פעם בשנה. וכדי שהוא יהיה באמת הכי מגניב, סידרו לכל הגיקים שבאים לבקר בו משהו שהם לא ממש נפגשים בו ביום-יום - את כנס הפורנו השנתי.
אז יאללה לוגאס.
הגיע הזמן להביא עוד איזה מדד מלונות כאן.
אני מבטיח לחזור עם תמונות. עם קצת מזל הם יהיו משני הכנסים
אז עכשיו, שעה לתוך הפעילות הקרקעית בעזה,ישבתי לכתוב קצת. עם כל הדאגה שבדבר, אני לא חושב שהיה דבר שניתן היה לעשות מלבד לבצע את הצעד הזה.
בכל אופן, מאז נפל הטיל הראשון על בניין באשדוד, התחילה רשת החברים שלי לעבוד - כאשדודי לשעבר, טלפונים עברו בין החברים לברר מה קורה עם כל אחד. כדי לשים דברים בפרופורציה - הטיל באשדוד באמצע השבוע נפל בערך 50 או 100 מטר מהבית של אמא שלי. מרחק קצר יותר מהבתים של חברי ילדות שלי, בבניין שבו חבר טוב שלי גר ביסודי והמשפחה של חברה לשעבר שלי גרה בהווה. בקיצור - הגענו לטלויזיה. הצ'כונה הופיעה במשך כמה שעות. אם סובבו את המצלמה בזוית הנכונה, יכלו אפילו לראות את החלון של החדר שלי.
אמא שלי, שעד לאותו הרגע לא חשבה על לצאת מאשדוד, הסכימה שהגיע הזמן לייצר מציאות שתאפשר לה לצאת אם היא תרצה (תרגום: העבירה את הכלב שלה לדירה של אחותי). חברים אחרים שלי, שכבר לא גרים בתל אביב, עבדו במרץ לשכנע את הורים שלהם לעבור למרכז לקצת זמן. אחרים, נסעו לטיולים של סופי שבוע או סידרו להם מקומות שינה חלופיים. דודים שלי מגבעתיים, שבאו אלינו במלחמת המפרץ לגור כמה שבועות, מאכסנים בימים אלה את סבתא שלי. בכלל, משפחתיות זה דבר חזק בתקופה הזו.
זה גם מביא אותי ליהודי הנודד החדש.
בעבר, היהודי הנודד היה כזה פשוט כי לא נתנו לו לעבד אדמות ולהחזיק אדמות. טוענים שזה מה שהפך את היהודים לחלפני הכספים של העולם - לא אפשרו להם עבודה אחרת (בדיעבד - היה שווה). משתמשים בזה גם כדי להסביר את הלכלוך בארץ - הרי לא למדנו עדיין להעריך את המדינה. בכל אופן, נראה שהיום היהודי הנודד זה היהודי שיורים עליו טילים. מהמרכז במלחמת המפרץ, לצפון במלחמת לבנון, ועכשיו בדרום בסבב הלחימה הזה עם החמאס בעזה.
רק שיגמר כבר השלב הזה בהסטוריה של המדינה שלנו ונעבור להתעסק באיזוטריה של המדינות הנאורות שמוצאות את עצמן מבקרות אותנו בכל הזדמנות אפשרית.
