2022

שיחקתי מבוכים ודרקונים.

פעם מזמן. לא להרבה זמן, אבל זה עדיין היה חלק מאד מעצב בהגדרה העצמית שלי - עד היום.

לא מזמן חזרתי לאשדוד לפגישה חפוזה.

מנהל המשחק שהיה לי/לנו במבוכים ודרקונים צובע בזמנו מיניאטורות.

הלכתי לקנות אחת בשביל מתנה לחבר של הבן שלי (גם שם מבוכים ודרקונים חזק).

אחרי מעל 20 שנה פגישה.

הוא: "אני זוכר איך התפעלתי מהילד שהצטרף לקבוצה. כמה חכם. כבר אז עבד במחשבים"

אני: "אם הייתה יודע איך הערצתי את היכולת שלך לספר סיפור ולטוות עלילה"

מי היה יודע עד כמה אני אגדל להעריך עוד יותר את היכולת לספר סיפור.

מי היה יודע כמה לא ידעתי והבנתי מה אנשים חושבים עלי אז (לטובה).

בשעה טובה, בבית בו גדלתי מבוצע תמא 38. המקום נראה כמו אתר בניה.

הגעתי בשבת לעזור לאמא שלי לפנות איזה ספריה או שתיים.

מהר מאד, נדחסו למושבים האחוריים והקדמי של הרכב ההרים של אנציקלופדיות.

עברית, בריטניקה באנגלית, עוד בריטניקה בעברית, אריאל, אחת של מדע, אחרת של גוף האדם.

כמה אהבתי את הספרים האלה כילד. לפתוח אותם ולקרוא על משהו. על מקומות בארץ באנציקלופדיה אריאל. על החלל או פיזיקה באציקלופדיה המדעית. אני זוכר את ההתרגשות בקבלה שלהם הביתה.

כמה השקעה הייתה בספרים שלי (ואני מתייחס אליהם כאל שלי, כי הייתי כמעט היחיד שעלעל בהם על בסיס קבוע).

אז נפרדנו. אני והספרים. אינספור סבבי סחיבה לרכב, 3 נסיעות קצרות לפח המחזור, וטקס זריקה קצר לכל אחד ואחד מהכרחים העבים שפתחתי בילדותי כדי ללמוד משהו נוסף.

היום? הכל בגוגל. במרחק נגיעה שכנראה לעולם לא תגיע. התקדמנו, וגם צעדנו לאחור קצת.