בעוונותי הרבים אני שומע גלי צהל בדרך לעבודה בכל בוקר. הבעיה היא, שבשעת החזרה שלי, לרוב התכנית בגלי צהל היא זאת של שמעון פרנס. לרוב אני פשוט מעביר. היום החלטתי לשמוע אותה. בתכנית הופיע שוקה דינור, שסיפר את הסיפור מהרצאת טד קצרה.
תוכלו למצוא את התמלול של השיחה ברדיו כאן, או את ההרצאה המקורית באנגלית:
http://www.youtube.com/watch?v=hVCBrkrFrBE
הדובר קרא לזה "רגעים של סוכריה על מקל" - רגעים מקסימים בהם אנשים נוגעים בחייך בצורה שמשפיעה אותך לנצח - רק שלרוב הם אפילו לא יודעים זאת.
אז הנה 5 רגעים של סוכריה על מקל שקרו לי. הם לא כוללים את האשה או הילדים - מהם אני מוצף בסוכריות על בסיס יום-יומי.
חבר שלי התקשר אלי לשאול מה שלומי. הייתי בשיחה ממתינה באותו הזמן ועברתי לדבר איתו. הוא אחד החברים הכי טובים שלי. אמרתי לו בצורה הפשוטה ביותר: "אין לי זמן עכשיו. אני מדבר עם החברה לעתיד שלי". הוא אמר בסדר וניתקנו.
לימים, הנערה הזו התחתנה איתי. חלק מהסיבות להצלחה נובעת לטעמי מהתזמון של חבר שלי - הייתי צריך במשפט להסביר לו את גודל המאורע, והפיכת האירוע למילים ייצר מציאות מאוחר יותר.
אבא שלי נפטר. במהלך השבעה נהייתי חולה. הייתי עם 39 חום באחד מאותם הימים. הגיעו חברים. היו איתי. אחד נשאר. הוא היה שם איתי בחדר והחליף לי את המטליות הרטובות על המצח. דאג להחליף את השירים בטייפ שיהיו כאלה שאני אוהב. ונשאר בחושך. ליידי. עד שנרדמתי. זה לקח הרבה זמן. הוא בטח כבר שכח. אבל הוא אחד מאותם החברים שיש לכל החיים.
אבא שלי נפטר. שוחררתי מצה"ל מסיבות רפואיות. נכנסתי לאוניברסיטה. נפרדתי מחברה שהייתי איתה 3 שנים. חודשיים-שלוש לתוך האוניברסיטה, התחלתי לעכל את המצב. את השינוי הגדול ואת הפרידה מהעבר.
ישבתי עם שני שכנים מהמעונות באוניברסיטה בגן הבוטני - שני מטר מהמעונות - אחרי חצות, לצידי האגם, מביטים בברבורים.
בנאלי משהו, אבל זה נתן לי את הכח להמשיך הלאה באותה התקופה.
גיל 15. החברה הראשונה נפרדה ממני. עולמי חרב עלי. הייתי שבר כלי והסתובבתי ככה כמה חודשים. הלכתי ברחוב עם ידידה טובה שלי. היא הסתכלה עלי ואמרה: "היית עצוב מספיק זמן. די. תתחיל לשמוח".
אז התחלתי.
עזבתי את רדויז'ן. ביום האחרון הייתה שתיה. מילים נאמרו. רובן מרגשות. חלקן מנומסות. בסוף המאורע ניגש אלי אחד מהמתכנתים - אדם שהיה שנים בבדיקות. לא זוכר איך קוראים לו. מעולם גם לא ממש ידעתי. הכרתי אותו, מה הוא עושה ואת העובדה שהוא טוב, אבל דרכנו לא הצטלבו.
הוא אמר לי שהשפעתי עליו מאד. בפגישה שהייתה העברתי "משוב" (זה יותר ביקורת כשאני עושה את זה) לגבי מצגת שהוא העביר. אמרתי לו מה צריך לשנות ולמה. הוא אמר לי שהוא לקח את זה הלאה וזה עזר לו מאד גם להציג דברים באוניברסיטה. הוא העריך את זה ורצה להגיד לי תודה.
לא ידעתי מאיפה זה בא לי. זה היה הדבר הכי מקסים שאמרו לי. ואפילו לא זכרתי שנתתי לו משוב.
תודה לכולכם.
