2011

הפוסט הזה נכתב כבר לפני מספר ימים. הוא מובא כאן בשל הבקשה להמתין עם ההודעה במקום העבודה.

היום נר ראשון של חנוכה. בשנתיים האחרונות מדובר במאורע מיוחד יותר מאשר בעבר. הבת שלנו החמודה כבר מבינה ויודעת מהו החג. רוצה להשתתף בו. להדליק את הנרות בחנוכיה שעשתה בגן. לשיר איתנו ולשמוח את שמחת החג.

השנה, זהו חג שמח כפליים. היום, אחרי 13 שנה וקצת, הודעתי שאני עוזב את העבודה ועובר למקום אחר. יש לי עד סוף ינואר. מספיק זמן כדי להיות מתוסכל מלהשאר במקום שכבר "עזבתי", אבל גם מספיק זמן להפרד כמו שצריך: מהמקום, מהאנשים, מהנוחות הזאת של עבודה - כמו חולצה אהובה ישנה שמרוב כביסות כבר אין כמעט בד אבל לא מוכנים להפרד.

ההחלטה לא הייתה קלה, אבל כנראה שהייתה צריכה לקרות כבר. החג הזה יוצאים לדרך חדשה. אני מקווה שהיא תהיה מעניינת ומאתגרת כמו שרדויז'ן הייתה עבורי זמן כה רב.

סבתא שלי נפטרה היום.

אחרי שבועות של אשפוזים. דאגות. חולשה. דקירות. דיאליזה. מכונת הנשמה. מוות בייסורים.

מחר ההלוויה. הזדמנות למפגש משפחתי מורחב - הסיבה החיובית היחידה שיש במותם של אנשים.

אני אתגעגע לקול שלה בטלפון. כזה שדרש תמיד להחזיק את השפורפרת במרחק 20 ס"מ מהאוזן. את האוכל שלה שהיה טעים באופן שלא ניתן לתאר. את העיניים המחייכות שלה.

היא הצטרפה עכשיו לסבא שלי, שנפטר לפני בערך עשור. הזכרונות שלי הם בעיקר מהם יחדיו. סבתא שלי יושבת וצופה טלויזיה בשבת - טלנובלה בספרדית - וסבא שלי, יושב לצד הטלויזיה וקורא בספר תורה כלשהו. היא לא מוותרת על השבת שלה - והוא לא מוותר על שלו. את שניהם הולכים בחוץ בידיים שלובות - גם אחרי שישים שנות נישואין - סבא שלי אומר משהו לסבתא שלי שמעצבן אותה (לא משימה קשה) - אותה צורחת עליו - ואותו - מצחקק עם כל הגוף כשכתפיו נעות.

סבתא שלי נפטרה היום.

היום לפני שנה הוא נולד ושינה את חיינו בשנית.

גוף לבן עם ראש ג'ינג'י ופנים מחייכות.

שנה קשה עברה עם הילדון - שכחנו מה זה לישון. לילות של 5 או 6 שעות רצופות נראות עדיין כמו פינוק מטורף. הסיבה היחידה שהוא עדיין איתנו השובב זה החיוך שלו.

מדהים איך ילדים גדלים. איך הם פותחים את האור לחדרים שלא הכרתי בלב שלי.

מזל טוב! שיהיו עוד שנים רבות ומאושרות שכאלה, מלאות בחיוכים.

"כשאני אהיה אמא ויהיו לי ילדים אני אתן להם לאכול כריך עם ריבה כמה שהם ירצו".

הילדה בת הארבע מוצאת את העצמאות שלה ומצהירה לעולם שידע.

אך... כמה שאני רוצה שבעוד אי אילו שנים, כשכבר תהיי אמא, תקראי פה ותראי את זה.

כל שיש לי לאחל לך, ילדה שלי, זה שהילדים שלך יהיו חריפים כמוך - זה כ"כ יותר מעניין ככה.

כבר שני עשורים שאני צם ביום כיפור.

התחלתי כי זה מה שהיה מסביבי בבית: ארוחה מפסקת, הורים שצמים ויושבים במיטות כל היום עם עיתונים, ביקורים חטופים בבית הכנסת לתפילת הנעילה ולקול השופר (בחלק מהשנים), ולחם עם שמן ומרק עוף, מלווה בקצת אורז לאחר הצום. עם חתיכת עוגה ותה שעה מואחר יותר.

עם השנים, את העיתונים החליפו ערימות של קלטות וידאו, ישיבה למול המחשב מחובר לעבודה (אבא שלי ז"ל), והעברת הזמן.

לקחתי את זה איתי כשעזבתי את הבית. ויתרתי על האינטרנט והטלויזיה. קראתי ספרים ובעיקר עיינתי בספרי בישול.

לא עוד.

הרהורי הכפירה החלו כבר לפני שנתיים - יום הכיפור הראשון שלנו בלי בז'. השינויים שאנשים יוזמים בגלל פרידות זה נושא מרתק. אצלי התהליך עדיין נמשך כנראה. החיים בשכנות לכ"כ הרבה דתיים מביאה לי את הסעיף בכל מה שקשור ליהדות - הצורך הזה להתחשב כל הזמן רק בכיוון אחד - אורח החיים הדתי - כאילו לנו החילונים אין שום דיעות, שום אורח חיים שיש להתחשב בו.

הבוקר עוד התחבטתי. זה כמה ימים שברדיו מושמעת פרסומת שקוראת לחילונים להתחבר חזרה אל החגים: לבוא לבית הכנסת, לקרוא בסידור תפילה נח, להרגיש את אווירת החג - כל זה כמובן כדי שלא יהיה מונופול לדתיים על החג. אבל יש להם. אני רואה את זה בכל יום. מונופול על אלוהים, על אמונה, על טוהר, על הכל בעצם. מאוחר יותר היום נתקלתי בזה: ידיעה על הפסקת שירות השכרת אופניים בתל-אביב לרגל החג. וההחלטה נפלה - השנה אני מפסיק לצום. ונכון - לא ממש ברור אם השירות נפסק בגלל כפייה דתית, או סתם נושאים מנהליים - אבל מה זה משנה?

הרהורים היו. כפייה קיימת - בגבעת שמואל לפחות.

מתרחק עוד קצת מן הדת.

חבל, אבל הדתיים המאיסו את הדת עלי בעשור האחרון.

שנה טובה וגמר חתימה טובה - לאלה שצמים ובעיקר לאלה שלא.

כבר כמעט שנה עברה מאז הגיע אלי הקינדל שלי. קניתי אותו ליום ההולדת - בעיקר כי היה לי כסף לבזבז באמזון ורצון לעבור למשהו אלקטרוני - נמאס היה לי לחכות חודשיים-שלוש לחבילת הספרים שהייתי מזמין עד שהיא הייתה מגיעה (הייתי שולח אותה למשרד בארה"ב של העבודה ומחכה שמישהיו יעבור שם).

אז עכשיו, קינדל אחד, ומעל 40 ספרים שנקנו ואפילו נקראו (מעל 20 נקראו כבר), אני יכול לומר בוודאות: אמזון מכירים אותי טוב מדי. הם יודעים בדיוק איפה ללחוץ ומתי כדי לשחרר עוד כמה מרשרשים מהכיס שלי ולהחזיק אותי מול המסך המופלא של הקינדל.

הוא קטן, קל, נוח, ניתן לשימוש באור שמש ישירה, עם חיי סוללה אינסופיים, ובעיקר - עם אוסף ספרים, מאמרים וחומר קריאה לכל עת.

אמזון ממליצים לי על ספרים בכל רגע נתון: רובם מבחירי רצפה מצחיקים - ואני? קונה. ובעיקר נהנה. אין לי יותר חיים. כל רגע פנאי מוקדש להפעלת הקינדל והמשך קריאה.

אני שולח אליו מאמרים ארוכים, מנוי לשירות ששולח מאמרי עיתונות מעניינים אחת לכמה שבועות, וקורא את ספרי המדע הבדיוני שאני אוהב בכמויות לא הגיוניות.

אמזון הכריזו השבוע על שורה חדשה של קוראי ספרים. יהיה לי קשה שלא לשדרג... למרות שאין לי באמת צורך לקידל חדש - הנוכחי מתאים לכף היד שלי בדיוק.

כששאלו אותי פעם מזמן מה הייתי רוצה מהילדים שלי, תמיד עניתי ללא היסוס שיהיו יותר טובים ממני. השאלה שבאה מיד אח"כ הייתה למה - והתשובה המתבקשת נשמעה מעט לאקונית - כי זה מה שצריך לא?

כבר קצת מעל 4 שנים שאני מביט משתומם מהצד על הפלא הזה - הבת הגדולה שלי. ואין מה לומר: היא ללא ספק יותר טובה ממני, ואין שום דבר שמשמח אותי יותר מזה (חוץ אולי מהחיוך השובב של האח שלה שמשתווה להרגשה).

לראות אותה מתמודדת עם בדיקות רפואיות פשוטות שעד היום אני לא מסוגל לעמוד בהן, לחוש איך הגלגלים בראש שלה עובדים ולדעת שהם משומנים יותר מאלה שהיו לי בגילה.

אומרים שהורים לילד בכור מצפים ממנו שיעמוד במשימות שהם לא הצליחו. לא יודע אם זה מה שאני מעביר אליה, אבל היא בהחלט עומדת בכך בגאון. התחלנו את השנה בחששות רבות לגבי הקליטה בגן העירייה. תוך שבועיים היא סיימה התאקלמות - לפחות יחסית לילדים רבים אחרים - היא כבר הפנימה - מסוגלת לחשוב על המצב ולמצוא לעצמה את הפתרונות והסיבות המקלות שיחזיקו אותה לאורך היום.

גאווה.

הילדים שלי יותר טובים ממני.

השנה נפל דבר.

אם בשנים הקודמות, הטלפון שלי היה מייבב כל כמה דקות ועוד סמס דביק היה מוצא את דרכו אליו עם איחולים לשנה החדשה - הפעם הצליחו רק שלושה לעשות את דרכם. הרוב היו במיילים, ואני מניח שלא מעט השחיתו את זמנם באיחולי שנה טובה בפייסבוק (לא פתחתי וגם לא עומד לפתוח אותו בחג הזה).

המעצבן היה מיילים מאנשים שאני לא מכיר שמאחלים לי אישית שנה טובה - הייתי צריך לאמץ את המחשבה כדי להזכר אם אני מכיר אותם בכלל - או שאפילו את החברה שבה הם עובדים.

ובכל אופן

שנה טובה גם לכם באשר אתם.

היא כבר בת ארבע הקטנה הגדולה שלנו.

כבר אמרתי שהזמן עובר מהר?

פעם, הייתה זו תינוקת, או ילדה. היום? אישה קטנה. עם כל המניירות והדעתנות.

לא ברור אם היא יותר יפה, פיקחית או ביישנית. אלה שלושת התכונות שמלוות אותה לאורך השנים - וכולן משתבחות בצורה זו או אחרת.

התלתלים השובבים שמעטרים לה את הראש קופצים איתה לכל מקום - שמחים כשהיא שמחה, נעצבים כשהיא נעצבת וקופאים במקומם ברגעי המתח בטלויזיה.

כמו שהיא נוהגת לומר לאחרונה: אני אבא. וזה בגללה. לא הייתי רוצה את זה אחרת.

מזל טוב ילדה שלי. מי יתן והחיים שלך יהיו תמיד מלאי אתגרים וסיפוק.

עוד שנה עברה.

עוד כמה שערות לבנות על הראש.

השנה, עבר יום ההולדת שלי במענה למיילים, טלפונים, סמסים ויותר מדי תגובות ברשתות חברתיות - מחברים באמת, מכרים וכאלה שאני לא באמת מכיר. אפילו איחלו לי מזל טוב מרשת קרוקס ומשני פורומים שאני לא פעיל בהם באינטרטנט. מוזר.

את יום ההולדת חגגתי בהופעה של רינת ויויו בפארק - ככה זה כשאתה הורה "צעיר" שנולד בסוף החופש הגדול. אין חיים.

הספקתי מעט מדי בזמן הזה שחלף - בשנה האחרונה, בחמש השנים הראשונות שלי בעשור הרביעי לחיי, ובכלל - מאז שנולדתי. הבן שלנו לא אוהב לישון - נאחז לכל רגע אפשרי בכח - רק כדי לעשות עוד משהו אחד - להספיק. זה מתיש אותנו, אבל אני יכול להבין את הרצון ואת הצורך.

אשה. שני ילדים. עבודה תובענית. תחביבים. אנחנו רוצים עוד כלב. אני רוצה ללמוד עוד תואר. להתפתח בעבודה. לקרוא יותר. להיות עם הילדים. לבלות עם ההיא.

נקווה שיהיה לכל זה זמן עד להחלפת הקידומת הבאה...

עוד טיסה. עוד מלונות. שוב ארה"ב.

עוד שבוע שבו מדד המלונות ישוב לו. וזה הראשון.

את ה"טיול" הפעם התחלתי בסאן חוזה בחוף המערבי, במלון Doubletree by Hilton. הוא ממוקם במרחק יריקה משדה התעופה, עם הסעות חינם למלון.

אם יש משהו מעניין לומר על המלון הזה זה שני הדברים הבאים.

חדר ע-נ-ק. מיטת הקינג סייז במרכז החדר נראית די קטנה יחסית למה שקורה מסביב. והתמונה למטה לא עושה חסד עם הגודל. היה מרווח. מאד.

הדבר הנוסף היא הבריכה שמבצבצת לה מחלון החדר. היא גדולה ביחס לבריכות אליהן אני רגיל במלונות בארה"ב ונראתה מאד מזמינה - חבל שלא היה לי זמן (אפילו ג'קוזי צמוד היה לה).

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5
2. נייר טואלט –5. סבבה.
3. גודל חדר – 5. אמריקה.
4. תאורה – 3. האמריקאים לא חזקים בקטע הזה. כל נורה בנפרד - לך תצוד את כולן כדי ללכת לישון.
5. אינטרנט – 3. מהיר אבל בתשלום נוסף.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 4. היה בסדר גמור.
8. ערוצי טלויזיה – 5. אמריקה.
9. מיני בר – 3. אין, אבל בקבוקי שתיה פזורים בחדר במקומות אסטרטגיים עם מחיר נקוב.
10. כספת – 0. מה זה כספת?
11. ארוחת בוקר – 2. אמריקאית. ועוד בתשלום נוסף.
12. חדר כושר – 5. יש. גדול יחסית. מרווח. פתוח 24 שעות ביממה.
13. אחרים – 5. אמריקה כבר אמרנו?

לסיכום: 3.85 במדד המלונות של צחי.

אנחנו יחד כבר יותר ממה שניתן לספור בקלות. זה דורש לעצור ולחשוב. זה מהמילניום שעבר. איפשהו ב-99 התחתנו. שנתיים היינו יחד לפני זה. השנה הנוכחית 2011. מחסרים. שומרים בזכרון. מעבירים. ומגיעים למסקנה שעבר הרבה זמן.

ולא. זה לא פוסט על השנים מאז שהכרנו. או על עוד יום נישואים. זה פשוט יום ההולדת שלך - אשתי.

מאז עברו הרבה מים בירדן. 2 דירות. כמה רכבים. מקומות עבודה. תאונות. מחלות. חיים שלמים של כלב. ועכשיו כבר שני ילדים. חשוב לך לדעת אם הזדקנת - אם אני אוהב אותך פחות - אם אהבתי אותך יותר צעירה - אם היית יפה יותר כשהיית צעירה. שאלות של נשים. בשבילי? לא זוכר איך נראית פעם. את נראית כמו שאני זוכר שראיתי אותך לפני המון זמן בריקודים בפעם הראשונה. אבל למה זה אפילו חשוב?

הפייסבוק שלך מלא בהודעות מזל טוב מכל מני אנשים. אני, לעומת זאת, לא מוכן להשתמש ברעה החולה הזו כדי לברך אותך בפרהסיה - צפוף שם מדי. אז אם כבר בפומבי - אז כאן - באווירה הביתית של הבלוג שלי.

מזל טוב!

שוב במזרח. שוב שכחתי.

הפעם קפצתי לביקור בזק במזרח - הזמן בטיסות שווה ערך לזמן בטיוואן אליה הגעתי - והכל בגלל שהיה חשוב שאני אהיה פה, אבל גם היה חשוב שאני אחזור מוקדם - הילדים שלנו עושים קצת בעיות לאחרונה (שום דבר מסובך - רק צרות של ילדים).

בניגוד לפעמים הקודמות, שכחתי הפעם את הפיג'מה. פעם ראשונה שזה קורה לי.

בחוץ 30 מעלות וגשם. בפנים די קפוא עם המזגן הסורר. אם הייתי שם לב לחסרון הטפשי הזה במשהו ללבוש לשינה, הייתי דואג לקנות לי גופיה במקום שני זוגות מכנסיים (כמה חולצות, שמלות לילדה).

נראה אם מחר בבוקר אני אקום מצונן בגלל שינה בעירום...

עדיין בארה"ב. הפעם במינאפוליס.

המלון שהייתי בו ממוקם קרוב יחסית לשדה התעופה, אבל הדבר הכי חשוב - הוא ממוקם מטר וחצי משתי חנויות לתינוקות. בדיוק מה שהייתי צריך. נחתתי. נסעתי למלון. קיבלתי חדר. והלכתי לקניות. עשר דקות אח"כ הייתי מסודר עם התינוק שלנו.

כמו כל המלונות השבוע, גם במלון הזה החדר גדול ומרווח.

כמו המלון הקודם (וזה שיוזכר כאן בעוד ימים מספר), גם כאן חדר הכושר מצחיק עד כדי גיכוח. הבריכה לעומת זאת, כאילו נבנתה עבור ילדים, למרות שלשחות אי אפשר.

הכי מגניב?

במסעדת המלון יש מחשבה על ילדים. ניירות וצבעים.

הכי זוועתי?

שמו שולחן עבודה למחשב. מגניב. אבל לא השאירו שם שום חיבורי חשמל פנויים (רחוק, מתחת לשולחן)

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5
2. נייר טואלט –4. הנייר היה בסדר. כל האופרציה של האמבטיה טיפה פחות.
3. גודל חדר – 5. אמריקה.
4. תאורה – 3. אי אפשר להדליק את מנורת העבודה יחד עם המחשב.
5. אינטרנט – 5. מהיר וחינם.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 0. זה לא המתאם. זה הקושי לחבר מחשב לחשמל.
8. ערוצי טלויזיה – 5. אמריקה.
9. מיני בר – 5. אין. כמו שאני אוהב.
10. כספת – 0. מה זה כספת?
11. ארוחת בוקר – 2. אמריקאית. ועוד בתשלום נוסף.
12. חדר כושר – 0. חדר יש. כושר אין.
13. אחרים – 5. מיקום פצצות. קרוב לשדה התעופה. ליד חנויות.

לסיכום: 3.38 במדד המלונות של צחי.

למה התחלתי שוב עם מדד מלונות כאן? כי השבוע יש לי כמה כאלה לסקר במקומות שונים בארה"ב.

אתמול הייתי בראשון מביניהם: Holyday Inn, Libertyville, IL.

Libertyville זאת עיר/עיירה מקסימה במרחק 30 דקות נסיעה משדה התעופה של שיקגו. מסביב הכל ירוק, ויצא לי להגיע ביום ללא גשם עם מזג אויר מצויין. איך שנכנסתי למלון שאלתי על מסלול ריצה, והסתבר לי שהמלון ממוקם צעד וטיפטיפ מחורשה ענקית מלאה בעצים, חיות ואגמים קטנים. אחרי 10 ק"מ בערך בחורשה (חלקם בהליכה וחלקם בריצה) חזרתי שמח וטוב לב למלון - עם ידיעה ברורה שיהיו לי התכווצויות שרירים ברגליים בימים שיבואו.

המלון, ומסביבו ירוק וכחול לכל עבר...

ובכל אופן, יש משהו להגיד גם על המלון עצמו: המיקום מצויין גם לגיחות למסעדות בסביבה, אבל משום מה הוא חושב קצת בקטן: הדוש במקלחת נמוך מדי והיה צריך להתכופף (זה ארה"ב!?), חדר הכושר והבריכה מיניאטוריות...

כל מכשירי הכושר בחדר הכושר המרווח

הבריכה המחוממת - טובה לילדים קטנים, אבל זה בערך הכל

דבר נוסף מוזר במלון הזה - הכיור. הוא בתוך החדר ולא בחדר השירותים:

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5
2. נייר טואלט –4. הנייר היה בסדר. המיקום של הכיור לא.
3. גודל חדר – 5. אמריקה.
4. תאורה – 4. בסדר. לא משהו מיוחד
5. אינטרנט – 5. מהיר וחינם.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 3. היה צריך להתכופף כדי לחבר את המחשב.
8. ערוצי טלויזיה – 5. אמריקה
9. מיני בר – 5. אין. כמו שאני אוהב.
10. כספת – 5. יש. עובד.
11. ארוחת בוקר – 2. אמריקאית. לא היה אפילו עלה חסה לרפואה. תוך דקות אחדות הרגשתי את העורקים שלי מסתיידים מהשומנים.
12. חדר כושר – 2. חדר יש. כושר אין.
13. אחרים – 5. מיקום פצצות. בלב הטבע אבל גם בתוך העיר עצמה.

לסיכום: 4.15 במדד המלונות של צחי. צריך לחזור. בשביל הטבע.

אז נכון. לא כתבתי המון זמן. ונכון. אני לא במזרח הרחוק עכשיו, אבל הייתי. בדיוק לפני פסח.

ועכשיו רק יוצא לי לכתוב כאן על המלון שהייתי בו במקאו - "עיר" דמויית לאס וגאס בסין, סמוך להונג קונג.

כמו שאמר אחד מהאיטלקים שהיה איתי במלון כששאלו אותו אם זה דומה למקור (ונציה): "זה נורא מוזר. זה נראה כמו הדבר האמיתי, רק עשוי מקרטון).

המלון מפואר בכל קנה מידה והחדרים בו די מופרעים:

מבט מהכניסה, דרך "חדר השינה", לעבר ה"סלון"

ובכיוון ההפוך, מה"סלון" לעבר הכניסה

בניגוד למקבילה שלו בלאס וגאס, כאן הקזינו מופרד טיפה מהמלון ואין צורך לעבור דרכו כל פעם. כמו בלאס וגאס, גם כאן כל הליכה היא מסלול. זה רבע שעה מהחדר למעלית, מהמעלית לחדר האוכל, מחדר האוכל לאולם בו היה הכנס, מהכנס לכניסה למלון. ספורט היה לי שם בשפע.

ולמדד…

1. דלת כניסה – 3. משהו פשוט לא עבד. הכרטיס לא הגיב בפעם הראשונה בכל נסיון כמעט.
2. נייר טואלט –5. לא רק הוא. כל חדר האמבטיה. יש חדר נפרד לאסלה. אמבטיה. מקלחת. כיור גדול עם מראה. פינת טואלט כדי שלנשים יהיה איפה להתאפר בישיבה.
3. גודל חדר – 5. אין דברים כאלה. בעצם יש.
4. תאורה – 4. שליטה מרכזית. אבל היה קשה לסגור את כל האורות מבלי להפסיק את החשמל למחשב.
5. אינטרנט – 4. בתשלום. אבל עובד ומהר.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 5. לא צריך. השקעים החשובים בקיר עובדים עם כל חיבור.
8. ערוצי טלויזיה – 5. לא היווה בעיה. יש מספיק ערוצים באנגלית
9. מיני בר – 3. יש. אפשר לבקש לנעול
10. כספת – 5. יש. עובד.
11. ארוחת בוקר – 5. אין מה להתלונן על ארוחות סטייל וגאס.
12. חדר כושר – 5. סבבה. גדול. חדש. שווה.
13. אחרים – 5. היה מצויין. רק חבל שהמלון במקאו.

לסיכום: 4.54 במדד המלונות של צחי. בין הגבוהים.

אה. כן... הנה הנוף מהחדר:

אחרי שלושה ימים נטולי שינה, הגיע היום המיוחל - הלכתי לפגוש שוב את רופאת השיניים שלי. שן הבינה שלי שוב עושה צרות.

שן הבינה שלי עברה הרבה - טיפול שורש, סתימה ושאר ירקות.כל כמה חודשים היא כואבת ליום-יומיים ואז זה עובר. הפעם, לרופאת השיניים שלי נמאס ונשלחתי לעשות צילום פנורמי.

זה אומר עלייה של שלוש קומות למכון לצילומי השיניים. במכון לצילומי השיניים מישהו החליט להיות אכזרי משהו והניח בכניסה קערה מלאה סוכריות.

אני מניח שלמישהי כבר יצא לשבת אצל הדיאטנית מול סלסלת רוגלחים...

בכל אופן, טכנאית השיניים (אם זה שם המקצוע של הילדה הנמוכה עם הגשר שקיבעה לי את המוח בתוך מכשיר גדול ולבן) ביקשה ממני לחייך, לעצום את העיניים ולא לזוז, ואחרי 10 שניות של מוסיקה קלאסית נגמר כל התהליך.

משם לרופאת השיניים - והופ לכירורג. היה לו זמן פנוי, ולי שן לעקירה.

חמש דקות נוספות של סמול טוק וכבר פלייר עבד כדי למשוך את השן הסוררת החוצה.

רבע שעה נוספת וכאבי התופת התחילו.

אאוץ.

עכשיו רק שיעבור הכאב...

ילדים גידלתי ורוממתי.

הבת שלנו ישבה יום אחד לצייר את המשפחה שלה. כל אחד (חוץ מהקטנצ'יק) קיבל פורטרט משלו.

אז זאת חן:

מגיעה קומפלט עם ריסים ולחיים

הנה אמא:

וזה אני:

אומרים שילדים לא משקרים. אז אולי באמת העיניים שלי לא באותו הגודל?

גם זה קרה בשנת 2010. או יותר נכון ביום האחרון של 2010.

חן, בהברקה של צהריים, החליטה לייצר לה אוטו מהכריות בסלון בשילוב עם הכרית מהמיטה שלה.

כמו כל הורים, קנינו לבן שלנו הכל. ומחדש. כמעט ולא העברנו דבר מאחותו. לא ברור למה, אבל הצורך העז לזרוק את מרבית הדברים שארזנו ושמרנו ולקנות שוב פשוט היה שם. אולי כי לא היה לי הכח להתמודד עם אשתי האהובה בנושא הזה, או סתם כי צריך לקנות.

אחת מהקניות העיקריות היה מובייל - כזה של tiny love - הכי יקר והכי משוכלל.

מובייל זה דבר די משעשע. הוא מתאים לתינוקות. עד גיל 5 חודשים (לא 3 ולא 6), ובכל אופן, צריך להוריד אותו כשהילד מתחיל להתיידד איתו יותר מדי ולשלוח ידיים חמדניות.

המובייל של טייני לאב באמת מוצלח, והסיבות לכך נעוצות

בשינויי הזוית,

האורות,

הצורות,

הצבעים

והתנועה.

מכל זה אני לא ממש יודע לומר אם התינוקות מוקסמים ממנו ובגלל זה לא בוכים ל-20 דקות החסד שהוא מייצר או שהם פשוט בשוק מרוב פחד והיסטריה...

התינוק שלנו כבר התרגל למובייל שלו - יותר מ-5 דקות של חסד הוא לא מוכן לתת לנו עליו.

אני בא מבית חום-שחור. עיניים חומות. שיער חום/שחור. מתולתל. אפרו.

ועכשיו יש כאן את הראש הג'ינג'י הזה.

הוא לא דומה לי. אפילו לא מזכיר אותי. מוזר.

כל פעם שהוא רואה אנשים - הוא מחייך. ישר, באינסטינקט. עם אחותו היה צריך להתאמץ כדי להוציא חיוך - אבל הוא נדיב בחיוכים.

מה עושים עם ג'ינג'ים?

אם יש רגע שבו ברור באופן חד משמעי עד כמה משתנים החיים כשבאים ילדים לעולם אז זה כשהם ממש חולים.

שבוע שעבר, הבת שלנו חטפה דלקת עיניים חריפה. מאז, היא ראתה 3 רופאי עיניים ופעמיים את רופא הילדים. עברה 2 סוגי טיפות עיניים (עם השלישית נתחיל הערב). כמויות הקמומיל שהעיניים שלה שתו עצומות.

את העיניים היפות שלה היא החליטה לסגור ביום חמישי בבוקר. ולא לפתוח. לא ביום חמישי. לא ביום שישי. לא ביום שבת. בכל יום שעבר, שמחת החיים שלה ירדה עוד קצת. מדבקות חדשות, צעצועים מתנה, הצגה עם סבתא ואפילו לק עם פרחים וורודים על כל אצבעות הידיים לא גרמו לה לפתוח את העיניים.

הבת שלנו, היום בבוקר עם עיניים סגורות

בסוףף, יעוץ טלפוני קצר עם מישהי שמייעצת להורים על גידול ילדים עשתה את העבודה. הטלנו סנקציות וקווים אדומים ברורים ועד הצהריים היא פתחה את העיניים שלה.

מיד ראו שינוי - האור חזר לבית: הריצות, הקפיצות, הקידוחים במח של יותר מדי מילים ברצף. מדהים כמה שילדים מביאים שמחה. שמים לזה לב רק כשהיא נעלמת.

בכניסה לרופא העיניים הערב

אז יש לנו עוד כמה ימים איתה בבית - טיפות עיניים, מי מלח, שטיפות עיניים. לא סבבה, אבל עכשיו כשהיא שמחה, הכל כבר בסדר :-)