אין קול ואין עונה

הבלוג הזה קיים כבר כמעט 4 חודשים, והגיע הזמן לקצת רטרוספקטיבה...

המטרה של הבלוג הייתה מאז ומעולם שיציקו לי פחות, עם עוד כמה מטרות משניות, וכנראה שהמטרה העיקרית הושגה טוב מדי... אם יש משהו שבלוגרים אוהבים זה תגובות ובזה אני לא יוצא דופן. בזמן האחרון שמתי לב שיש תגובות ספורדיות (בעיקר מאנונימים או אנשים שאני לא מכיר), וממישהי אחת באופן קבוע מאד - אשתי שתחיה (כנראה אנחנו לא מתקשרים טוב מספיק במציאות אז אנחנו צריכים להתכתב בבלוג).

מה שגרם לי לדבר על זה, זה בלוג אחר שאני קורא (הגעתי אליו בגלל בלוג אחר - די מסובך הקטע הזה). זה בלוג של איש מכירות שכותב מצויין לטעמי. הוא החליט שהוא קיים ביקום בגלל ששני אנשים כבר מקשרים לבלוג שלו, אז עכשיו אני השלישי הקישור הוא לפוסט ספציפי, אבל כמעט כל פוסט אחר בבלוג הוא פנינה - מהסוג של "למה אני לא כתבתי את זה?"

אז מה כן השגתי בארבעת החודשים האלה?

• גיליתי שזה די כיף לקשקש על החיים המעוותים שלי

• שאני לא אוהב את כל מה שאני כותב במידה שווה

• שעל כל 50 קוראים בערך אחד מגיב (אולי. במידה וזה יום סגריר. אבל אין גשם. ויש רוח. ולא ממש קר. ולא ממש חם. ואמרו משהו טוב בחדשות)

• שאמא שלי עדיין שואלת שאלות, למרות שהיא כבר קראה פה את התשובות

• אה כן - ושאמא שלי פוחדת להשאיר פה תגובות ( "השתגעת? שכולם יקראו את זה?" )

• שהמשפחה המורחבת קוראת (!) מה שכתוב פה ( שלום דודה... )

• מאז שיש ילדה, אנשים נכנסים לכאן גם בשביל התמונות

• שיש אנשים שנהנים לקרוא את מה שאני כותב

• שאני אוהב תגובות (רמז)