קדיש

מניין.

מצבה.

חלקת קבר.

דודים ובני-דודים מדרגה שניה ושלישית.

שוב מצאתי את עצמי בבית קברות. לשם הגיוון, הפעם זה היה בחולון.

סבתא שלי נפטרה. השניה. נמחק לו דור בצד שלי של המשפחה.

קראתי קדיש. אין בנים. אין אחים. נותר רק "הנכד".

המילים באות בקלות.

אני כבר מיומן בריטואל.

מתבונן מהצד בסיטואציה.

ולא מרגיש כלום.

לפחות לא מהמילים או הטקסים.

הלוויה עצובה. אין דמעות מסביב. אין קריאות שבר. רק… going through the motions

באנו. דיברנו. קברנו. נפרדנו.

להתראות סבתא.

דוד צחי

אני דוד.

זה קרה הבוקר.

אחותי הקטנה (והיקרה) (והמקסימה) (בלי קשר ללידה כמובן), ילדה לה בן.

היא נתנה לי את המתנה הכי גדולה שהיא יכלה והיא אפילו לא התכוונה לזה. היא שינתה את הסטטוס שלי מסתם אח לדוד.

לא צריך כבר לקנא בחברים-דודים. אני דוד בעצמי.

תודה אחותי.

נתראה בשמחות 🙂

שקופים

אנשים שקופים. יש כאלה. תמיד חשבתי שאני רואה אותם.

לפני שבועיים. שני ילדים. אוטו אחד. אבא שממהר לעבודה.

החלטתי להפקיד קודם את הג'ינג'י בגן ורק אח"כ את אחותו הגדולה. כמו בכל בוקר שבו ממהרים, ברחוב של הגן הופיעה לה משאית אשפה שזזה לאיטה ואספה את פחי השכונה. נתקעתי שם אחריה. כדי לקצר תהליך, חניתי קצת רחוק מהגן ולקחתי את הילדים ברגל – בינתיים, המשאית תוכל לסיים את הפינוי ולעבור לרחוב אחר.

הילד בגן. הילדה באוטו. המשכנו לגן שלה בצד השני של העיר. ליד הגן – הפלא ופלא – משאית אשפה. הראתי אותה לבת שלי ואמרתי לה: "רואה? גם לכאן היא הגיעה"

והיא ענתה: "אבל זאת לא אותה המשאית"

הסתכלתי על המשאית שוב. זכרתי שלקודמת, היה בצד מטאטא שהיה מחובר אליה באופן מוזר – ולזאת לא. אולי הורידו אותו והשתמשו בו?

ואז היא שאלה אותי: "אבא. זה לא אותם האנשים על המשאית. הם התחלפו או שזאת משאית אחרת?"

אנשים שקופים. אפילו לא חשבתי להתבונן בהם. לראות מי הם. מה צבע הבגדים. משאית זבל. תיוג לרכב עם 4-6 אנשים שקופים עבורי.

עדיף לא לגדול ולראות את כולם.

שנתיים

שנתיים שאני לא ישן בגללך.

ג'ינג'י קטן עם אופי גדול.

מישהו בעבודה הגיע עם תאוריה חדשה. מנהיגים, הוא טען, גם להם יש הורים. אבל כדי להנהיג, הם היו צריכים להיות חזקים / חכמים / דומיננטיים יותר מההורים שלהם, ולכן ברור שיש ילדים שמסובבים את הורים שלהם מספר סיבובים סביב האצבע הקטנה שלהם.

איתך נשארה השאלה כמה רחוק עוד תגיע, כי אותנו כבר עברת.

נולדת תינוק גדול ומוצק. הבטתי בך בשנתיים האחרונות ולא נראית שלי. לא היה דבר דומה. בריון בחיתול. בחודשים האחרונים משהו השתנה. לא נהיית דומה, אבל אני מביא בך לפעמים ורואה אותי. אופן הישיבה כשאתה מתרכז סוף סוף במשהו אחד. משיכת הכתף כשאתה לא רוצה משהו. אמא שלך צוחקת עלינו – אומרת שאני אוהב להציק לך כמו שאתה אוהב לעצבן אותי. אבא ובן.

שנתיים.
אתה עכשיו צורח לך בגן השעשועים. לא מוכן לשחק בגלל הנעליים החדשות שהכרחתי אותך לנעול. מחכה שאני אתייאש קודם. אחרי הלילה הלבן שהיה איתך זה בהחלט אפשרות הגיונית…

מזל טוב ג'ינג'י שלי. אל תתן לאף אחד לשבור אותך.

אייה, אווה, אאוץ'

סוף השבוע האחרון זה קרה.

יצאנו לעוד טיול גברים.

התירוץ הפעם היה חבר שמתחתן – צריך מסיבת רווקים. ובגלל שמסיבות זה לא הקטע שלו, נבחר רעיון הטיול. היעד היה סנפלינג באיזור ים המלח.

הגענו ערב קודם, הכנו "מאהל" ואוכל באמצע שום מקום על שפת ים המלח, אכלנו והלכנו לישון. בבוקר אחרי עוד ארוחה יצאנו לטיול הסנפלינג בקומראן.

אם מתעלמים לרגע מהמפגש המצער שלי מקרוב עם צוק, היה אפילו כיף.

אבל עכשיו לא ממש.

לפני חודש בערך הבת שלנו פגשה מקרוב את פינת השולחן. זה נגמר בקופת חולים בשעות הערב המאוחרות עם הדבקה – דבק 3-שניות בצבע סגול ששמים לילדים על פצעים. עמוק עמוק בתוך רעמות השיער של הילדה יש הדבקה.

כמה ימים לאחר מכן, לבן שלנו היה דיבור צפוף עם הסולם בפארק שעשועים. לקראת הצהריים, שוב דבק שלוש שניות, הפעם בסנתר. המצולק שלנו עדיין יפיוף.

ואני? שמעולם לא שברתי כלום, שראיתי דבר ותפרים שכאלה רק אצל אחרים עד לחודש זה, שתפרו אותו רק כשרצו להוריד נקודות חן? גם אותי הדביקו.

המפגש עם הצוק היה בירידת הסנפליג הקצרה ביותר – 3 מטר. לא 12. לא 20. לא 30. לא 45.

3.

בזיון.

שתי שניות לתוך הירידה, מצאתי את עצמי על ה"קיר" ממול. הפוך. עם הגב לקיר. כשירדתי/הורידו אותי, ראיתי שאני קצת מדמם מהמרפק – השארתי את חותמי על הסלע 🙂

מזל שזה היה לקראת סוף הטיול ולא בתחילתו.

כשהגעתי הביתה, נשלחתי לקופת החולים. לקחתי את הבת כדי שלא ישעמם לי (וכדי שהיה מי שישמור עלי). הרופא אמר באדישות רבה שלא צריך לעשות כלום חוץ מאיזה חיטוי קטן של המקום ו…טטנוס – כי ברור שלא קיבלתי זריקה שכזו כבר חצי חיים. האחות, לעומת זאת, החליטה שאפשר גם להדביק.

אז שוב פגישה עם הדבר הסגול. הביתה היא כבר לא רצתה לתת לי לקחת קצת דבר –  לא עזר להסביר לה שיש לי מספיק ניסיון.

אז עכשיו אני חבוש במרפק אחד. השני סתם כואב מהמפגש עם הצוק כנראה. המותן השמאלית חבולה מעט מחבל הסנפלינג מרוב ירידות, אז על הצד ההוא לא ניתן לישון. מסתבר שיתושים נשנשו אותי מתישהו ביום הסנפלינג – כל הגב והרגליים מגרדים לי. אה כן. ועדיין לא נפטרתי מההתקררות שלי.

אתמול בלילה לא ישנתי.

היום כבר ביליתי בבית. עם אייה, אווה, ואאוץ'. קחו את הילדים להצגה הזאת – נחמדה.

אני מקווה שעד החתונה זה יעבור – יש עוד יומיים.

מיני סלב בשנקל

כשעזבתי את רדויז'ן, התחלתי לכתוב בלוג משלי באנגלית. כזה שימשיך איתי ללא קשר למקום העבודה.

חודש או קצת יותר לתוך ה"פרוייקט", התחלתי לכתוב על נושא בשם WebRTC. בניתי על 2-3 פוסטים כאלה נחמדים ולעבור הלאה לנושא הבא. מסיבות לא ידועות, זה התגלגל למעמד של בערך פוסט בשבוע (חצי מהדברים שאני רושם עליהם). בתור נושא חדש, הייתי מהבודדים שרשמו עליו, והאלגוריתם של גוגל מצא אותי וצ'יפר אותי בהתאם – חיפושים בנושאי WebRTC מגיעים די הרבה לאתר שלי.

לפני שבוע, הייתי בפריז לצרכי עבודה – הלכתי לכנס כדי לדבר על WebRTC. כשהגעתי, ציפתה לי הפתעה די נעימה – מספר לא מבוטל של האנשים בכנס הכירו אותי כבר – הם קראו את הדברים שכתבתי ורצו להגיד שלום. נהייתי סלב לרגע, בקבוצה קטנה של אנשים.

עכשיו רק צריך שהשתן לא יעלה לי לראש.

13 שנות נישואים

במסגרת צחי-כותב-על-מספרים – הנה מספר מעניין.

13. בר מצווה.

הפעם ליום הנישואים שלנו. התחתנו לפני 13 שנה. כמו כל זוג, חגגנו את יום הנישואים שלנו בצורה זו או אחרת – עד השנה.

לפני כשבוע ישבנו אצל חברים וקישקשנו לנו. הגענו איכשהו לנושא חתונות וזוגיות – והשיחה הזכירה לנו שאנחנו בקרוב נהיה נשואים 13 שנה. הבעיה היחידה הייתה שפספסנו את התאריך בשבוע…

פשוט לא שמנו לב.

למזלנו גילינו שעשינו משהו מיוחד ביום הנישואים שלנו – הבאנו את הסבתא והסבא לשמור על הזאטוטים והלכנו לנו לים לבלות כמה שעות. איך שהזמן עובר מהר כשנהנים 🙂

זמנים. תאריכים. מקומות. הכל זכרונות שדוהים להם לאט עם הזמן. מעניין אם ה"שכחה" הזאת תמשיך איתנו גם קדימה.

36

זה היום.

גיל מוזר כזה. אני בן 36. כנראה.

זה גיל לא עגול. לא מסמל מעבר. אבל בעצם כן.

זה הגיל שבו בשאלוני אינטרנט, אתה עובר מקבוצת גיל אחת לקבוצת הגיל הבאה. לרוב, זה מ-24-35 ל-36-50. לפחות בשאלון למטה היו נחמדים מספיק כדי לסדר לי שכבות גיל מצומצמות יותר.

כבר אמרתי כאן דבר או שניים על זה שאני מזדקן (לרוב בתאריכים משמעותיים). עכשיו גם האינטרנט חושב ככה.

האמת? אני כבר חצי שנה מחכה ליום הזה. יש בו משהו מיוחד עבורי. לפני פלוס-מינוס 18 שנים, אבא שלי נפטר. חצי חיים בלעדיו.

השבוע היו אצל אמא שלי אלבומים בסלון. ישבנו שם להתבונן בהם על התמונות הישנות. אחיות שלי. דודים. סבים וסבתות. אמא שלי. וגם אבא שלי. אומרים שאני דומה לו. אני מקווה מאד שכן – פחות במראה ויותר בשאר הדברים. לא יצא לי הרבה לדבר איתו – או לפחות לא מספיק. כנראה השיחות שלנו היו דומות לאלה שיש לי עם הבן שלי כרגע… מעט הברות, בלי מילים – האדם הקדמון. הייתי רוצה להכיר אותו יותר. בגיל הזה. לא מוקדם יותר. לוותר על ההתבגרות עם אבא בבית אבל לקבל אותו עכשיו. לא מצורך ספציפי. סתם.

אם יש בי קנאה, זה באנשים בגילי שיש להם את אבא שלהם בסביבה. מישהו שאפשר להמשיך ולקשקש איתו את אותן שיחות חסרות משמעות שיש בין גברים. אני מקווה להיות שם לילדים שלי באותו הגיל.

השנה לפחות אני חוגג את יום ההולדת שלי עם אתניקס ולא עם רינת ויויו כמו שנה שעברה. אלוהים – אפשר לבקש את מירי מסיקה או רמי קליינשטיין לשנה הבאה?

ניסויים בבני אדם: עוגת גבינה ושוקולד

יש לי חולשה לעוגות גבינה.

מכל המתוקים שבעולם, עוגת גבינה זה הדבר שאני אקח איתי לאי בודד ואגמור לאכול לפני שהסירה תגיע לחוף. יש משהו מיוחד בטעם הגבינתי המתוק שאין לשום סוכר אחר (חוץ משוקולד מריר עם תפוזים).

בגלל זה כנראה, כל עוגה שניה שאני אופה היא ווריאציה על עוגת גבינה – ויש לי מעל 10 מתכונים אהובים שכאלה.

כשעזבתי את רדויז'ן, הכנתי שתי עוגות: האחת פאי שוקולד עם אגסים והשניה עוגת גבינה עם שוקולד. מסתבר שהייתה בקשה למתכון של עוגת הגבינה. הבעיה היחידה? יש לי מעל 3 מתכונים שונים של עוגות גבינה עם שוקולד…

אז הנה אחת מהן – היא אולי הנכונה. ואולי לא. אבל היא ללא ספק טעימה.

מצרכים

  • 250 גרם פתי בר
  • 200 גרם חמאה מומסת
  • 750 גרם גבינת שמנת
  • 1 כוס סוכר
  • 1 כפית תמצית וניל
  • 5 ביצים
  • 200 גרם שוקולד מריר, מומס
  • גרידת תפוז מתפוז אחד

לעבודה

מרסקים את הפתי בר. מערבבים אותו עם החמאה ומהדקים בתחתית של תבנית אפיה משומנת.

מקציפים את הגבינה יחד עם הסוכר ותמצית הוניל. מוסיפים את הביצים אחת אחת – תוך כדי הקצפה.

מפרידים כוס אחת מהתערובת לכלי אחר ומוסיפים לכוס הבלילה את השוקולד המריר. מערבבים.

לשאר התערובת (הלבנה) מוסיפים את גרידת התפוז.

מעבירים את תערובת הגבינה לתבנית. מעליה, יוצקים עם כף את תערובת השוקולד והגבינה.

חותכים את התערובת קלות עם סכין כדי לערבב מעט את הבלילות.

אופים בתנור מחומם מראש ל-160 מעלות למשך כ-50 דקות.

מקררים. אם לא מתאפקים ואוכלים אותה מיד…

מירוץ האביב

היום התקיים מירוץ האביב בגבעת שמואל. ממש ליד הבית.

כבישים נסגרו. אצנים מילאו את הרחובות. פקקים בכל חור אפשרי.

ופלאשבק.

לפני כמעט 3 שנים התקיים לו מירוץ דומה בהוד השרון. יותר מירוץ בוא הסתיו מאשר האביב, אבל עם אותם מאפיינים.

כבישים נסגרו. אצנים מילאו את הרחובות. פקקים בכל חור אפשרי.

ואנחנו. אני ואשתי. יושבים באוטו. במושב האחורי בז' הכלב שלנו. בדרך לוטרינרית. בפעם האחרונה.

המירוץ כאילוו תוכנן כדי שיהיה לנו עוד כמה רגעים איתו יחד. עוד כמה דקות.

כמעט שלוש שנים.

אומרים שהורים לא צריכים לקבור את הילדים שלהם. אני מבין למה כבר כמעט שלוש שנים.