לא רציתי לכתוב על הסרט הזה, אבל האשה התעקשה, אז הנה.
נתחיל בהסבר קצר: מצאנו את עצמנו יושבים באולם ל"מבצע ואלקירי" פשוט כי פעם שניה שענת רוצה ללכת לראות את "נער החידות מבומבי" (לי אין שום חשק לראות את הודו בסופשבוע). פעם קודמת הסתפקנו ב"ההחלפה" (מצויין. כבד. עצוב). שבוע שעבר זה היה עניין של תזמון. השבוע זה היה מקומות רק בשורה הראשונה. אז הלכנו לקרות את ואלקירי.
מה אפשר לומר על סרט היסטורי?
שהפרסומות לסרט בערוץ השני היו די מפגרות – משהו בסגנון של "מפתיע" כתיאור של הסרט. איך משהו שהיה לפני כמה עשורים יכול להיות מפתיע? ביחוד כשהסוף ידוע?
איך סרט על נסיון להתנקש בחייו של היטלר יכול להיות מפתיע אם היטלר התאבד בסוף המלחמה?
אחרי רבע שעה או יותר של פרסומות טלויזיה מעיקות, הגיע שלב הפרומואים לסרטים חדשים. היו רק 2 פרומואים. שניהם לסרטי שואה. שוב על "סיפורי גבורה שלא ידעתם עליהם". אני מרגיש איזשהו טרנד. מיותר משהו.
הילדה שלנו די התעללה בנו הלילה, ככה שלא ממש ישנו. איך זה קשור לסרט? הוא איטי.
לא זז. ישבתי באולם וניקרתי. חלקים ניכרים מהסרט שהעיניים שלי היו סגורות ולא הפסדתי כלום.
רוצים את הספוילר?
טום קרוז מצטרף לגרמנים שרוצים להרוג את היטלר. הוא מנסה לפוצץ אותו עם חומר נפץ בתיק. מפספס. נתפס עם כל החבר'ה. מוצא להורג.
זהו.
שעתיים.
חסכתי לכם.
לכו לראות את ההודי מבומבי או סתם תישארו בבית.
לא ראיתי את ולקירי וכנראה שבעקבות הדברים שלך טום קרוז ואני שוב לא נתראה בקרוב, אבל באמת רציתי להגיד לך שמומביי עדיפה. עם כל הג'יפה שלה. ואני בכלל לא חובבת שאנטי או הודו או עליבות בשום צורה. ויצאתי אופטימית ממומביי, אף על פי ולמרות. הא? 🙄
בחירת הסרטים שלך תמוהה, to say the least.
אני מזמן עברתי ל-mode שבו אני משקיע *רק* בסרטים ששווים את הזמן והמאמץ שאני משקיע בלהגיע אליהם.
חגית – קראתי את הביקורת החיובית שלך על "הסרט ההודי". יש לי הרגשה שאשתי תגרור אותי אליו אם אני ארצה או לא.
שגיא – הסרטים שלנו נבחרים בקפידה רבה. שעה לפני, אנחנו בודקים אם הסבים/סבתות יכולים לעשות בייביסיטר ואת מגבלות הזמן, ובוחרים סרט שנכנס באותן המגבלות. לפעמים זה עובד ולפעמים לא.