אזכרה 18

השנים חולפות מהר.

שבוע שעבר התכנסנו לעוד אזכרה.

הפעם ה-18 במספר.

היינו קבוצה מצומצמת. מאד. 4 אנשים + רב.

אחרי קריאת אותיות בקצב לא רלוונטי ובתוכן חסר משמעות, עבר הרב ל"קדיש". נתן את המבט הבוחן מסביב ואחרי שהייה לא מוסברת הגיעה למסקנה המתבקשת: אין מניין

המשכנו בלי קדיש. אשכבה. סיבוב בבית הקברות. והביתה לבורקס.

למות זה כבר לא מה שהיה פעם.

בשיחה השבוע עם זוגתי שתחיה, הגענו באופן לא מוסבר לדון בתכונות ובמניירות שירשנו בעל כורחנו מהורינו.

אני הצהרתי שאני לא ממש רואה במה אני דומה לאמא שלי (סליחה אמא), וזוגתי שתחיה אמרה מיד "אבל תמיד אומרים שאתה דומה לאבא".

אולי.

לטעמי, השנים המשמעותיות בחיי התחילו אי שם בתיכון. והמשמעותיות ממש? אחרי. הזכרון מטשטש עם השנים. אין לי נקודה טובה להשוואה לדעת אם אני דומה לו ועד כמה. חשבתי בעבר שזה הידיים.

מפסח האחרון הפסקתי ללכת כמעט לחדר כושר. כאבים בגב התחתון. התחליף? בריכה או הליכות ארוכות. הבוקר יצאתי לעוד הליכה ארוכה. שעה של שלווה. של זמן לחשוב. חשבתי על אותה השיחה. עם אשתי. ופתאום נזכרתי בהליכות עם אבא – ובהליכות שלו לבדו. כמעט כל ערב.

משהו כן עבר אלי.

האהבה להליכות האלה. והיום אני יודע למה – זה השקט – הזמן לחשוב על הכל וכלום בו זמנית – להרגיש קצת רוח וטיפה קרירות – להרגיש את הרגליים זזות – את החיים.

אזכרה 18.

הכל התחיל בערב בו הוא יצא לעוד הליכה. אבל לא חזר. לפחות אני מקווה שהוא עשה את מה שהוא אהב. אני יודע שאני אוהב את זה (גם).

2 תגובות בנושא “אזכרה 18

  1. עצוב להכיר בזה שהשנים משכיחות הכל, אפילו את מה שנשבעת לזכור, את מה שהכי כאב.
    זה כנראה טבעם של החיים האלה – הכאן והעכשיו, ומדי פעם הבלחה של געגוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.