אנשים שקופים. יש כאלה. תמיד חשבתי שאני רואה אותם.

לפני שבועיים. שני ילדים. אוטו אחד. אבא שממהר לעבודה.

החלטתי להפקיד קודם את הג'ינג'י בגן ורק אח"כ את אחותו הגדולה. כמו בכל בוקר שבו ממהרים, ברחוב של הגן הופיעה לה משאית אשפה שזזה לאיטה ואספה את פחי השכונה. נתקעתי שם אחריה. כדי לקצר תהליך, חניתי קצת רחוק מהגן ולקחתי את הילדים ברגל – בינתיים, המשאית תוכל לסיים את הפינוי ולעבור לרחוב אחר.

הילד בגן. הילדה באוטו. המשכנו לגן שלה בצד השני של העיר. ליד הגן – הפלא ופלא – משאית אשפה. הראתי אותה לבת שלי ואמרתי לה: "רואה? גם לכאן היא הגיעה"

והיא ענתה: "אבל זאת לא אותה המשאית"

הסתכלתי על המשאית שוב. זכרתי שלקודמת, היה בצד מטאטא שהיה מחובר אליה באופן מוזר – ולזאת לא. אולי הורידו אותו והשתמשו בו?

ואז היא שאלה אותי: "אבא. זה לא אותם האנשים על המשאית. הם התחלפו או שזאת משאית אחרת?"

–

אנשים שקופים. אפילו לא חשבתי להתבונן בהם. לראות מי הם. מה צבע הבגדים. משאית זבל. תיוג לרכב עם 4-6 אנשים שקופים עבורי.

עדיף לא לגדול ולראות את כולם.