סוף השבוע האחרון זה קרה.

יצאנו לעוד טיול גברים.

התירוץ הפעם היה חבר שמתחתן – צריך מסיבת רווקים. ובגלל שמסיבות זה לא הקטע שלו, נבחר רעיון הטיול. היעד היה סנפלינג באיזור ים המלח.

הגענו ערב קודם, הכנו "מאהל" ואוכל באמצע שום מקום על שפת ים המלח, אכלנו והלכנו לישון. בבוקר אחרי עוד ארוחה יצאנו לטיול הסנפלינג בקומראן.

אם מתעלמים לרגע מהמפגש המצער שלי מקרוב עם צוק, היה אפילו כיף.

אבל עכשיו לא ממש.

–

לפני חודש בערך הבת שלנו פגשה מקרוב את פינת השולחן. זה נגמר בקופת חולים בשעות הערב המאוחרות עם הדבקה – דבק 3-שניות בצבע סגול ששמים לילדים על פצעים. עמוק עמוק בתוך רעמות השיער של הילדה יש הדבקה.

כמה ימים לאחר מכן, לבן שלנו היה דיבור צפוף עם הסולם בפארק שעשועים. לקראת הצהריים, שוב דבק שלוש שניות, הפעם בסנתר. המצולק שלנו עדיין יפיוף.

ואני? שמעולם לא שברתי כלום, שראיתי דבר ותפרים שכאלה רק אצל אחרים עד לחודש זה, שתפרו אותו רק כשרצו להוריד נקודות חן? גם אותי הדביקו.

המפגש עם הצוק היה בירידת הסנפליג הקצרה ביותר – 3 מטר. לא 12. לא 20. לא 30. לא 45.

3.

בזיון.

שתי שניות לתוך הירידה, מצאתי את עצמי על ה"קיר" ממול. הפוך. עם הגב לקיר. כשירדתי/הורידו אותי, ראיתי שאני קצת מדמם מהמרפק – השארתי את חותמי על הסלע 🙂

מזל שזה היה לקראת סוף הטיול ולא בתחילתו.

כשהגעתי הביתה, נשלחתי לקופת החולים. לקחתי את הבת כדי שלא ישעמם לי (וכדי שהיה מי שישמור עלי). הרופא אמר באדישות רבה שלא צריך לעשות כלום חוץ מאיזה חיטוי קטן של המקום ו…טטנוס – כי ברור שלא קיבלתי זריקה שכזו כבר חצי חיים. האחות, לעומת זאת, החליטה שאפשר גם להדביק.

אז שוב פגישה עם הדבר הסגול. הביתה היא כבר לא רצתה לתת לי לקחת קצת דבר –  לא עזר להסביר לה שיש לי מספיק ניסיון.

אז עכשיו אני חבוש במרפק אחד. השני סתם כואב מהמפגש עם הצוק כנראה. המותן השמאלית חבולה מעט מחבל הסנפלינג מרוב ירידות, אז על הצד ההוא לא ניתן לישון. מסתבר שיתושים נשנשו אותי מתישהו ביום הסנפלינג – כל הגב והרגליים מגרדים לי. אה כן. ועדיין לא נפטרתי מההתקררות שלי.

אתמול בלילה לא ישנתי.

היום כבר ביליתי בבית. עם אייה, אווה, ואאוץ'. קחו את הילדים להצגה הזאת – נחמדה.

אני מקווה שעד החתונה זה יעבור – יש עוד יומיים.