כששאלו אותי פעם מזמן מה הייתי רוצה מהילדים שלי, תמיד עניתי ללא היסוס שיהיו יותר טובים ממני. השאלה שבאה מיד אח"כ הייתה למה – והתשובה המתבקשת נשמעה מעט לאקונית – כי זה מה שצריך לא?

כבר קצת מעל 4 שנים שאני מביט משתומם מהצד על הפלא הזה – הבת הגדולה שלי. ואין מה לומר: היא ללא ספק יותר טובה ממני, ואין שום דבר שמשמח אותי יותר מזה (חוץ אולי מהחיוך השובב של האח שלה שמשתווה להרגשה).

לראות אותה מתמודדת עם בדיקות רפואיות פשוטות שעד היום אני לא מסוגל לעמוד בהן, לחוש איך הגלגלים בראש שלה עובדים ולדעת שהם משומנים יותר מאלה שהיו לי בגילה.

אומרים שהורים לילד בכור מצפים ממנו שיעמוד במשימות שהם לא הצליחו. לא יודע אם זה מה שאני מעביר אליה, אבל היא בהחלט עומדת בכך בגאון. התחלנו את השנה בחששות רבות לגבי הקליטה בגן העירייה. תוך שבועיים היא סיימה התאקלמות – לפחות יחסית לילדים רבים אחרים – היא כבר הפנימה – מסוגלת לחשוב על המצב ולמצוא לעצמה את הפתרונות והסיבות המקלות שיחזיקו אותה לאורך היום.

גאווה.

הילדים שלי יותר טובים ממני.