את זה כתבתי ביום שאחרי הלידה.

זה משהו שקשה לתאר אותו.

ברגע שיצאה חן לעולם היא מיד בכתה. הניחו אותה על הצ'יפסר (מתקן עם חימום מלמעלה), והמיילדת ביקשה ממני להיות עם הילדה.

הגוש הקטן והמכווצ'ץ' שכב שם בוכה. כל מה שיכלתי זה להתבונן ולנסות שלא לבכות מאושר.

החיים השתנו מיד. אני לא יודע איך אחרים מתנהגים, אבל באותו הרגע נקשרתי אליה בצורה לא ברורה. היא לא תצטרך הרבה כדי להשיג את מה שהיא רוצה מהאבא שלה.

העיניים הכחולות כהות שלה התבוננו החוצה. הבכי לא הפחיד או הטריד – הוא פשוט הודיע בקול תרועה על הקיום שלה. יכלתי רק להתבונן ולשמוח.

כמה אושר אפשר לקפל לתוך זמן כל כך קצר?