חזרה לביקורות הסרטים כאן בבלוג…
היום, אחרי סיבוב הופעות מפרך באשדוד, הבאנו את הסבתא אלינו כדי להאכיל את הקטנה ולשעשע אותה בעוד אנחנו קופצים לבילוי המועדף: סרט ואוכל.
הפעם הסרט היה נ.ב. אני אוהב אותך – עוד אחד משרשרת הסרטים ה"קומיים" שאנחנו הולכים אליהם לאחרונה (אין שום סרט פעולה מספק משום מה). למי שלא יודע (אני לא ידעתי), הסרט מתחיל בזוג נשוי ומאוהב, שהבעל נפטר בגלל גידול במח – שמחה וששון. בהמשך, מתמודדת האישה במשך כל השנה הראשונה שחולפת עם העובדה הזו, בצירוף מכתבים שהשאיר לה מבעוד מועד בעלה.
הסרט הזה הוא יותר טרגדיה מקומדיה לטעמי, אבל עשוי מצויין. היו חלקים לאורך הסרט שנשמעו קינוחי אף באולם, ואני נאלצתי לחנוק לא פעם דמעות שרצו לעלות ולצוץ להן.
אני באמת ממליץ , אבל לא ביום שאתם רוצים להיות שמחים…
המשכנו משם למסעדת ג'ויה, קרוב לעבודה שלי (אם אתם עובדים איתי – לא לצחוק על זה שאני מתגעגע לעבודה בסופי שבוע ומגיע לבקר בסביבה). הנחמד היה שמירי מסיקה ישבה שם לארוחה משפחתית. אני די מעריץ את השירים שלה והתאפקתי שלא לגשת לשולחן שלה, להפריע ולומר לה עד כמה אני נהנה לרקוד ולשיר את השירים שלה עם הילדה בת חצי השנה שלי (שכנראה נהנית פחות עם יכולות השירה המפוקפקות שלי).
חזרנו עייפים אך רצוצים.
שוב – לכו לראות את הסרט הזה, אבל רק ביום שאתם רוצים להיות מדוכדכים.
אח שלו, אתה אוהב סרטי בנות. מדאיג בכ"כ הרבה רמות.
אח שלו שונא סרטי בנות.
אשתו של אח שלו לא מצאה סרט אחר לראות.
וכמו שתבין בעתיד הלא רחוק, כשאתה נשוי, אין לך יותר דעה בבית – זאת אומרת יש – הדיעה של זאת שהתחתנת איתה…