ארכיון הקטגוריה: הריון

לאן ממשיכים מכאן?

המשפחה התרחבה, ופרץ הרגשות והשינויים הפך אותי לפרודוקטיבי מתמיד. ענת וחן ישנות כאן לידי במחלקת היולדות, ואני? כותב לי לבלוג על היממה האחרונה. יש לי הרבה מה לספר ולשתף, אבל אין לי רצון להעמיס על הבלוג יותר מדי במכה.

לכן, בשבועות הקרובים, יהיו כאן בבלוג פוסטים שידברו על הלידה וקצת על אחריה. אני אשזור אותם תוך כדי כתיבה על דברים אחרים שיצוצו.

כדי לסכם גם את התקופה הזו, מלמעלה, בירוק, יש מעכשיו קישור בשם "הריון ולידה", והוא ירכז בתוכו את כל אותם הפוסטים שיצא לי לכתוב בנושא. אין לי מושג למי זה טוב חוץ מאשר להיסטוריונים ולאמא שלי, אבל זה שם. רוצים – תבקרו שם, לא רוצים – לא צריך.

אני מתנצל מראש, אבל אני מבטיח להגיע לכל אותם אנשים שמשאירים הודעות בבלוג ברגע שנתאזן מעט. אני מודה לכולכם על הברכות!

19 שעות של צ’יעמום

אנחנו הורים. זה לקח רק 19 שעות (ועוד כמעט 9 חודשים), והסוף? רובו היה מצ'עמם. לפחות בשבילי.

האמא סובלת – אין כאן אפילו שאלה. אבל האבא? הוא לא עושה כלום.

ענת, במהלך הלידהביום חמישי בלילה, הלכנו לישון, ומיד בתום יום ההולדת הרשמי שלי, כמה דקות אחרי חצות, ירדו לענת המים. נסענו לבית החולים והתחלנו את ההמתנות הארוכות עד הלידה. מחדר ההמתנה, לחדר הלידה, באפס ידיעה מה עומד להיות ומתי. אז 19 שעות היו שם, של פתיחה הולכת וגדלה בעצלתיים, עם צירים, שאין לי כתור הבעל הרבה מה לעשות בהם. ישנתי חלק מהזמן הזה, וחיפשתי את עצמי בשאר, אבל בכל זאת – היה מצ'עמם.

מה זה הדבר הזה? אין טלויזיה, אין די.וי.די, אין רדיו, אין דיסקים, אין חוברות פורנו. הבנתם.

הטמפרטורה בחדר הייתה כמו במקפיא שלנו. לקראת הבוקר, הרגשתי כמו ארטיק-אנושי בגודל טבעי.

ראינו החלפה של 3 משמרות, עם סוגים שונים ומשונים של מיילדות.

כגבר, אני חייב להודות שהרגשתי די מיותר בתהליך, עם רצון עז להתמזג עם הטפט המעודן בחדר הלידה. היום, כשהחוויה של הלידה די "מכריחה" את הגבר המודרני להופיע לחדר הלידה, מישהו צריך לדאוג לו לצ'ופרים שם. מסך שטוח וקולקציית סרטי אקשן בהחלט תהיה מבורכת…

אבל זה היה שווה כל רגע בסוף!

חן

הורים טריים = הורים לחוצים

זאת משוואה שהיא כנראה נכונה, והיא מסתמנת ככזו מאז שהתחלנו להתארגן ללידה.

לפני מספר שבועות, עשינו רשימת קניות אחרי צלצולים לכמה חברים ושמנו פעמנו לסופר פארם הקרוב לביתינו (לא כ"כ קרוב, אבל הרעיון מובן).

במשך הקניות הגיע אחת הדילמות הראשונות: בייבי סנס – לקנות או לא לקנות? על המדף בסופר פראם היה המכשיר  המצויין הזה במחיר מציאה סמלי של 600 ש"ח בלבד. כשהבעתי את דעתי בפני אשתי היקרה לגבי גודל ההוצאה וחוסר הצורך שבה, קיבלתי את המבט. זה לא היה מבט של "איזה קמצן". זה היה מבט של "איך אתה יכול ככה להרוג בדם קר את הבת שלך? אני לא מאמינה שהתחתני אתך".

נראה שהורים טריים יקנו כל דבר שזז. צריך. לא צריך. שיהיה.

באותו השבוע, גם קיבלנו מאמר לגבי דם טבורי. זה שמפיקים ממנו תאי גזע, מקפיאים אותו, ואולי, מתישהו, בעתיד הרחוק, באופן תיאורתי, אפשר יהיה לעשות איתו משהו. רק תחתמו פה, פה ופה – ותביאו צ'ק של 10,000 ש"ח. ושוב חזרנו לוויכוח, כשאני בתפקיד המן הרשע (או המן הקמצן) וענת בתפקיד האם הרחמניה.

אני חושב שאלה היו שתי הפעמים היחידות שהטלתי וטו על קניות. מכל השאר קנינו במחיר הגבוה ביותר, במקום היקר ביותר וכנראה גם באיכות המפוקפקת ביותר. בכל זאת – לבת שלנו, רק הטוב ביותר!

להיות אבא טרי (לפחות כמעט אבא טרי) זאת לא משימה קלה. היא אפילו די מסובכת. אני מקווה שזה משתפר עם הזמן כי להיות המן הרשע פעם בשבוע לא יעזור לחיי הנישואין שלנו.

נשים בהריון (או יותר נכון – איפה האישה שהתחתנתי איתה?)

פתגם סיני עתיק טוען שגברים בוחרים להתחתן עם נשים מתוך אהבה למי שהן, ואילו נשים בוחרות להתחתן עם גברים בגלל מי שהם יכולים להיות עם קצת עזרה (כל מי שנשוי ואשתו מנסה לאלף אותו שירים את היד).

כמו כל ההכללות, גם זאת בעייתית (היא כנראה תגרום לי לחטוף מכות כשענת תקרא אותה).

בכל אופן, עכשיו, בפתחו של חודש ההריון התשיעי, אני חייב לשאול את השאלה: איפה האישה שהתחתנתי איתה? למה לא אמרו לי בחוזה שהאחריות פגה עם הכניסה להריון? מעבר לבחילות ולהקאות ולהתנהגות חסרת הסבלנות שבאה יחד עם ההריון, היו עוד כמה שינויים די מוזרים שקרו לאשתי בסיבוב הזה.

1. היא הפכה להיות אני
כן – אשתי היום חסרת סבלנות כמוני. היא לא מתקשרת יותר להציק לי בעבודה – תופעה שהייתה יותר מנפוצה בעבר, ועכשיו אני מרגיש בודד ומוזנח. אבל מעבר לזה – היא מסוגלת לענות בחוסר סבלנות משווע כשאני כבר מתקשר לשאול אם העולם נחרב כי היא לא התקשרה עם איזה נושא מטריד כבר יום שלם – או בקיצור – היא הפכה להיות אני והיא מתנהגת אלי בטלפון באופן שאני מתנהג. לא בחרתי להתחתן איתי, אלא איתה – אז למה אני מגיע לי???

2. היא החליטה להיות משכילה
הייתה לנו חלוקה מאד ברורה בבית – אני קורא ספרים והיא עושה ספורט. על כל ספר שיצא לה לקרוא, הייתי מזמין וקורא בוכטה של ספרים מאמזון. על כל פעם שהלכתי לחדר כושר, היא לרוב מספיקה לדחוס 30 שעות אימון מגוון. משום מה, מאז שהיא בהריון – יש תחרות קריאת ספרים בבית. היא קוראת יותר – אפילו יותר ממני. וכן – היא עדיין מתאמנת הרבה יותר ממני. כמו כל גבר, אני די טריטוריאלי, ומבחינתי זה די כניסה לשטח שלי ופגיעה במאזן הכוחות העדין בבית.

3. יש לי רואה חשבון חדש!
אמא שלי תמיד הייתה רואת החשבון בבית וזה לא פלא, כי היא עבדה בבנק. כשביקרתי מכרים של הורי בקנדה, הם אמרו לי בחצי חיוך שכאשר אבא שלי ביקר אצלם ועשה קניות הוא אמר שהוא לא יכול להתפרע עם הכסף כי אשתו רואה.
למזלי, אצלנו בבית זה לא ככה. ענת לא סופרת כסף – רק משתמשת בו כשהיא רוצה. בעצם אף אחד אצלנו לא סופר יותר מדי את הכסף ואנחנו חיים מסביב לאפס בחשבון בלי קשר לכמה אנחנו מרוויחים כל חודש. ההריון שינה גם את האיזון הזה – ענת החליטה ללכת וללמוד יותר על כסף. ואיזה דרך יותר טובה מאשר להוציא כסף על קורס יש? אז היא עכשיו בקורס שמתעסק במימון תא משפחתי ויש לה גם מחשבות על הקמת עסק.
מאז, אני צריך להסתובב עם פנקס ולרשום הוצאות, כי בסוף כל חודש, רואה החשבון הפרטי שלי (האישה ההריונית שמתחזה לאשתי האהובה) מבצעת מאזן ומעקב. מה יוליד יום מהשינוי הזה אני לא יודע, אבל זה די משעשע.

אז מה אני יכול כבר לומר? נשים בהריון סובלות משינויים קשים בחיים שלהם. ההורמונים משתוללים והחיים באופן כללי נמעכים להם מול העיניים לתקופה לא מבוטלת. אבל אנחנו הגברים – שכל רצוננו הוא לשמר את הקיים (בחרנו בהן כמו שהן – זוכרים?) חווים גם שינויים. במקרה שלי – רכבת הרים. הנסיעה נראית מפחידה מהצד, אבל היא מאד חווייתית. אני רק מקווה שבבוא הזמן, כשנסתכל על המתקן של רכבת ההרים הזאת שוב, נוכל שנינו לומר "בוא נלך לעוד סיבוב".

עכשיו אני רגוע בקשר לתפקיד החדש כאבא

אני חושב שתמיד רציתי ילדים. אני לא זוכר את עצמי במצב ספיגה אחר. ולמרות זאת, יש תהליך שכנראה צריך לעבור עם ההריון של הילד הראשון. שלי היה כנראה כזה:
ההודעה
כשהגיע הרגע הגדול: ענת התקשרה להודיע שהבדיקה חיובית והיא בהריון – כבר לא הייתי בטוח. אחרי שנים של זוגיות ללא הפרעות (חוץ מכלב חולני משהו), עם מסלול חיים מאד מסויים, לימודים באוניברסטיה במקביל לעבודה במשרה מלאה, לא ידעתי איך לעכל את העובדה שאולי זה עומד להשתנות.

בן או בת?
לקח קצת זמן, וכשעיכלתי את ההחלטה גם שמחתי. ואז הגיע השאלה – בן או בת? מה אני מעדיף?

זה התחיל מלרצות הכי הרבה בן. בנים זה כיף. אפשר לשחק איתם, הם גדלים ולא צריך לדאוג יותר מדי כשהם יוצאים עם בנות, אפשר לקחת אותם למוזיאונים ולבסיסים של צה"ל ביום העצמאות – בקיצור סבבה. מה עושים עם בנות??? אז רציתי בן.

ואז החלטתי שאפשר גם בת ובעצם זה לא משנה.

כשהלכנו לסקירת מערכות ואמרו שזאת בת – כבר גיבשתי דיעה שבת בכורה דווקא יכול להיות מגניב.

החששות
הבעיה היחידה שנשארה זה חששות ודאגות: איזה אבא אני אהיה? איך מחנכים ילדים? (שלא יצאו לא ממושמעים כמו הכלב). ובעיקר – איך מתקשרים איתם? בקושי עם מבוגרים אני מסתדר אז עם ילדים?
השינוי המשמעותי ביותר קרה לפני כחודש. הלכנו לבקר חברים – כאלה שיש להם כבר ילדה בת שלוש. מסיבות באמת לא מובנות, למרות קיומם של אנשים הרבה יותר מעניינים שמתקשרים יותר טוב עם ילדים, הבת שלהם החליטה להדבק דווקא אלי. באנו לשבת ואכול, ואז היא תפסה לי את היד ואמרה "אתה יושב פה". את הארוחה עצמה אני לא זוכר – יכלתי לאכול רק עם יד אחת וגם זה בקושי. במשך כל שלוש השעות הבאות, הייתי מרותק לילדה קטנה. זה כלל לעשות פזלים, לתפקד כסוס, להסתכל על ציורים ומדבקות ועוד כמה תפקידים תמוהים.

המצב נכון להיום
גיליתי שני דברים חשובים באותו הערב:

  1. לילדים לא ממש אכפת אם אני מעניין או אם יש לי גישה לילדים. כנראה שהילדה שלי לעתיד תציק לי גם.
  2. פזל של 9 חלקים יכול להיות דבר מרתק – בייחוד עם ילד בגיל המתאים.

אז אני כבר לא חושש. אני רק מחכה בציפיה רבה להגיע לסטטוס המיוחל של אבא ולהיות מסוגל לבלות זמן איכות עם ילדה קטנה.

ובאותה ההזדמנות – לחברים שהזמינו אותנו לארוחת הערב – תודה רבה! אני עכשיו עדיין לא ישן בלילה אבל מציפיה ולא מחששות…