אז חזרנו. תמונות כבר נמצאות ב-Flickr. הסברים על המסלול שעשינו ומסקנות יבואו בהמשך.

בינתיים, רשימה קלילה של לימוד אקטיבי מהטיול:

• נהיגה בצד שמאל של הכביש זה לא כיף. ברכב ידני זה אפילו כיף פחות. בלי GPS זה ג'יפה. אחרי שלושה ימים, מראה צדדית אחת שנפגשה מקרוב עם אוטובוס (והייתה זקוקה לחיזוק חיובי כדי לתפקד מחדש), ועובר אורח תמים שכמעט נדרס כשעצרתי לידו לשאול שאלות, התחלתי להרגיש שאני יכול לסוע באופן "סביר" ברכב. פעם הבאה אוטומט.
• GPS זה לחננות. גברים אמיתיים נוסעים עם הרגש. ומגיעים באיחור. למקומות הלא נכונים. ועוצרים בצד כדי לשאול, כי אין ברירות. ומשערים כמה זמן יקח להגיע ליעד הבא (וטועים בשעה). הסוכנת אמרה "תגיע, תבקש GPS. אני לא יכולה להזמין אותו מפה". אז זהו. שמשם אין. צריך להזמין מראש.
• רכב באירלנד? תזמינו באינטרנט. מסוכנות מקומית. עדיף כשאתם במלון בדבלין ולא מהארץ. GPS תזמינו מראש. יש ערימה של מיסים (מגיע ל-80 יורו ויותר) על רכב – סכומים שאומרים רק כשבאים לאסוף את הרכב. קחו בחשבון. ואם כבר אירלנד – עדיף ללכת ברגל ולהסתובב בטבע – צילומים מהאוטו זה די מייבש.
• רכב באירלנד? שלטים של מכסימום 100 קמ"ש הם לעיתים קרובות המלצה בלבד – לא ניתן להגיע למהירות הזאת… מסלול וחצי שמשמש לשני הכיוונים, שנוסע בפיתולים תמידיים של עליות וירידות על צוקים פתוחים. ולפעמים, מתחת לשלט שמורה על 100 קמ"ש, יש עוד שלט, שכתוב עליו "slow", או מילות זהירות אחרות. הזוי לחלוטין.
• B&B עדיף על מלונות ועל Guest House. יחס אישי. תתחילו לחפש בערב. תכוונו להגיע ל-B&B במקום שבו תטיילו ביום למחרת – בעלי הבית יוכלו מאד לעזור בהצעות לאיפה ללכת ואיפה לאכול ארוחת ערב.
• B&B עדיף בכניסה לעיירה ולא בתוכה – עולה פחות וחדרים יותר גדולים. ככל שצבע הבית יותר ורוד ומוזר, היחס יהיה חם יותר.
• B&B לא להזמין מהארץ אם לא חייבים – פזורים בכל חור באירלנד ותמיד יהיה אפשר למצוא מקום – בייחוד מחוץ למרכזי העיירות.
• ארוחת ערב. בפאב המקומי אם אפשר. לבוא בדיוק לפני שסוגרים את המטבח – ככה אפשר לאכול תוך כדי ההתחלה של ה"חפלה" (מוזיקה חיה של 3-5 נגנים וזמרים).
• האירים אומרים לפעמים שאפשר לחוות 4 עונות ביום אחד באירלנד. זה לא בצחוק – זה קרה לנו כמעט שבוע שלם.
• אל תשאלו אירים שאלות אם אין לכם הרבה זמן. כשאירי מתחיל לענות, זה יקח הרבההההה זמן. וזה תמיד יגמר בהסבר על הסיבות למזג האויר המשוגע או ההיסטוריה של המקום.
• צריך לחזור לאירלנד לעוד כמה סיבובים…

הוא כבר מת. וזה לא קרה אתמול. עברו מאז הרבה שנים, אבל כנראה שהגיע הזמן לשנות קצת את הסטטוס קוו.

מאז שאבא שלי נפטר, הריטואל הקבוע הוא שביום האזכרה, עולים לקבר ואז הולכים לבזבז את הזמן הנותר בבית הכנסת. לא עוד. במהלך האזכרה שנה שעברה, נפלה החלטה של הקרובים מדרגה ראשונה (רובם לפחות) שהגיע הזמן לשינוי: לא עוד בית כנסת, אלא ללכת הביתה.

אזכרות זה דבר כיף נורא – באים אנשים, משפחה – כאלה שלא רואים הרבה.

השנה, לפני חודש או קצת יותר, באזכרה של סבא שלי, ראיתי שוב את המשפחה המורחבת: את כל האנשים שאני נורא אוהב, אבל לא יוצא לי לראות הרבה.

למה עכשיו, כשמגיע הרגע הבא להזדמנות שכזאת, אני צריך לבזבז אותה בבית הכנסת? במקום להיות עם המשפחה…

אבא שלי נשבר ולא עשה את זה לאבא שלו תקופה ארוכה מדי, לפחות לא לפי הזכרון שלי. למה שאני אעשה את זה בשבילו? הוא בטח לא מצפה לזה. ואני? לא רוצה שהילדים שלי יבלו בבית הכנסת כל שנה בגללי – שילכו כולם למסעדה טובה, עדיף עם שולחן עגול, בחדר פרטי, ויעשו ארוחה טובה. יהנו על איזה סטייק וידברו על כמה שאבא שלהם אהב לבשל. לא קידוש, לא עילוי הנשמה ולא מניין. ארוחה טובה. קצת לבלות ביחד. ולהמשיך את החיים.

נמאס לי לקדש את המתים במקום לחגוג על החיים.

יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לשים איפושהו את הגבול…

המבוגר שבצילום מסתובב לו ברחבי תל-אביב על גלגיליות. מה עושים כדי לשמור על הבטיחות?

• קסדה
• מגני בירכיים, שמגינים על כל הרגליים
• מגני מרפקים, שמגינים על כל הידיים
• גם לידיים הוא לא חסך, עם כפפות
• לא רואים בתמונה, אבל לקסדה מחוברת מראה קטנה, שתראה לו מה קורה מאחור
• חולצה מחזירת אור, כאילו שאין מספיק בבוקר

לדעתי, יש לו מתחת לחולצה גם אפוד מגן קראמי.

מישהו צריך להגיד לו שהוא טיפה הגזים עם אמצעי הבטיחות.

מה הדבר הכי מעצבן שיכול לקרות באמצע סרט?

חוץ מאשר אשתי שתחליט בקטע הכי מותח שזה הזמן ללכת למקרר כדי לנשנש איזה תפוח או לקפוץ לשירותים?

שהכרוז מודיע שעוד מעט יגיע האוכל. ביותר משפה אחת. עוד יותר גרוע כשהו נעצר כל שתים-שלוש מלים כדי לתרגם לעצמו במוח מה ההמשך של המשפט.

או שמודיעים שבלוס אנג'לס בדיוק עכשיו יש 16 מעלות צלסיוס (חדשות: זה 4:00 לפנות בוקר. בעוד 3 שעות כשנצא מהטרמינל כבר יהיה הרבה יותר).

או שמודיעים באופן חגיגי שתכף. ממש מיד. יעברו עם עגלת דיוטי פרי כדי לחסום את הדרך לשירותים ולעשות עוד כמה גרושים מהסרדינים במטוס.

אבל הכי מעצבן?

ההודעה שסוגרים את השירות בטיסה. כי עוד חצי שעה נוחתים. ולקפטן קשה להתרכז במשימה הקשה הזאת כשהסרדינים מאחורה רואים להם להנאתם סרט. אז מצטערים – צריך להפסיק לכם באמצע.

לפחות לא מהיום.

אנחנו מאד אוהבים לארח. לפחות אני. אשתי כנראה גם. הילדה קצת פחות. הכלב די אדיש לנושא. אבל אני בטוח שכן.

כמעט בכל סוף שבוע, אנחנו מזמינים חברים לארוחה – שישי בערב, שבת בבוקר, שבת בצהריים – מה שבא באותו השבוע. אני מבשל, החברים אוכלים. סידור מצויין.

סוף השבוע הזה, רצה הגורל ולא הכנו סידור מראש (מזל – הילדה החליטה לשלשל ולהדביק את הטבח). מצאנו את עצמנו בבית לבד, בלי אף חברים או הזמנות. פתאום גילינו משהו חדש:

אף אחד (כמעט) לא מזמין אותנו

ואני לא מתכוון לארוחה – אפילו לא לקפה ועוגה – או לבית קפה בחוץ – כלום – נאדה

המצב הכלכלי בחוץ קשה – אני מבין, אז יותר נוח לבוא לאכול אצלנו ארוחה חינם מאשר להזמין. אז זהו שלא. מהיום אין ארוחות חינם. רוצים לבוא לאכול? תזמו גם אתם איזה פגישה. תזמינו.

למען הסר ספק:

• משפחה – לא מדובר בכם. אתם תמיד מוזמנים, רק לא שבוע הבא. דרך אגב – אם לא שמעתם עדיין – ערב פסח אצלנו.
• חברים בלי בית פטורים מהזמנות ארוח. אם אתם מהקטגוריה הזו, אתם יכולים להזמין אותנו לאכול בחוץ.
• חברים שהזמינו לאחרונה, פטורים אף הם (שי – אתם פטורים באופן תמידי).
• כאלה שכאן במקרה ולא אכלו אצלנו – תזמינו, ונזמין בחזרה (מדובר גם על הקוראים שמעולם לא יצא לי לפגוש – יכול להיות נחמד).

אז זהו.

כן – אם אתם חברים, לא קוראים את הבלוג, ולא מזמינים – אל תצפו להזמנה מאיתנו בקרוב.

היום הובטח לנו בשעה 19:00 הצגה בטלויזיה.

הנשיא לשעבר משה קצב היה אמור לבוא ולהטיח ביקורת על כולם.

זה קרה, אבל לא ממש היה שווה כמו הפעם הקודמת.

הוא לא נתן לאף אחד לדבר, או לשאול שאלות. די נתן לאנשים לצאת באמצע בלי לתת להם תשובות. איפה הצעקות? איפה המכות?

אה כן – והוא לא אמר שום דבר חדש או משמעותי.

תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים למלא כל מסגרת זמן שהם מקבלים ולא להגיד שום דבר. נראה לי שמצאתי את הגיבור שלי

הוא מברבר כבר יותר משעתיים – יותר מזמן של סרט טוב. אפילו לחבר'ה בחדשות של 20:00 כבר היהמצ'עמם ממנו. חבל. הוא יכל להיות הרבה יותר משעשע.

בנימה קצת פחות מבודחת – הבן אדם ההזוי הזה היה כאן נשיא. די מביש הנושא הזה. אם כי כשחושבים על זה, גם אולמרט עדיין שולט, עם חקירות שרק מחכות לו שיעזוב כבר את הכסא ויפנה את המקום לביבי, שגם הוא לא הראה יכולות מצוינות כראש ממשלה בעבר. עצוב.

השבוע היה פורים. כחלק מהצמצומים אצלנו בחברה, הוחלט לוותר על מסיבת הפורים המסורתית, ולעשות משהו צנוע בהרבה (הביאו מאפרת לכמה שעות כדי שתחרב את הפנים של מי שיסכים לזה).

לא היה חסר לי. אני סוציומט מיסודי. לא אהבתי טיולי בית-ספר של הכיתה. לא אוהב פעילויות חברתיות בעבודה. בא לעבוד – תעזבו אותי מגיבושונים מעיקים בחוף הים או בדיסקוטק רועש. לאחרים זה דווקא היה חסר. עד לרמה שהצליחו לשכנע שאצלנו בקומה, צריכים לשחק הגמד והענק. כל אחד שולף פתק עם שם של מישהו אחר מהקומה מתוך קופסה, ועליו לפנק אותו מבלי שהוא ידע במהלך השבוע, עד לחשיפה הגדולה היום.

אני כבר כ"כ הרבה שנים בעבודה, שאת מוקדי הכח הרלוונטיים בעבודה אני מכיר ומקושר אליהם (לפחות כשמדובר במשחקי חברה מטופשים). אז קיבלתי את הפריבילגיה לבחור פתקים עד שהיה שם ש"התאים לי" לגמד לשבוע. בכיוון השני, הגעתי להסכמה עם המנהלת האדמיניסטרטיבית שלנו שהיא תגמד אותי (פרוטקציה כבר אמרנו?).

היום, אחרי שעבר המשחק, בפעם השלישית אצלנו דרך אגב, יש לי כמה תובנות מהניסוי הזה שיכול לייצר כמה עבודות תיזה לסטודנטים בפקולטה לפסיכולוגיה.

• אני ימבה זמן בעבודה, אבל עדיין יש כאלה שאני לא מכיר. לא הכרתי את שני השמות הראשונים שהוצאתי מהקופסה. אז החזרתי אותם.
• זה מביא אותי לעוד תובנה – זה לא כיף לפנק מישהו שלא מכירים. או אולי זה פשוט פחות כיף?
• אני לא ממש מכיר אנשים. הפתק שבסוף הוצאתי הוא של מישהי שעובדת איתי כבר 5 שנים. ניהלתי אותה ישירות, ועד היום, יש לעבודה שלי השפעה ישירה עליה (ולהיפך). לא היה לי מושג ירוק מה להביא לה או מה היא אוהבת.
• זה כיף להיות מופתע. לא הייתי, וזה היה חסר לי. ידעתי מי מפניק אותי. לא שווה. אחרים קיבלו את הסידור האמיתי.
• היה משעשע לשמוע את הענקית שלי מנסה להבין מי הגמד שלה: "זה חייב להיות מישהו שמכיר אותי טוב. שהיה בוס שלי". רק השם שלי לא עלה. כנראה הצלחתי לעשות את עצמי שקוף כדי לא להכנס למחשבות שלה.
• קבוצת האנשים שהקפתי את עצמי איתם בעבודה מתוך בחירה הם מקסימים. לא יכול להרחיב יותר מדי כאן, כי יש דברים שעדיף שאנשים לעולם לא ידעו. בכל אופן, נשמות טהורות. באמת. לא פלא שאני אוהב ללכת לאכול איתם צהריים. רק חבל שאני יצאתי כזה סוציומט.
• נהניתי. שונא פעילויות חברתיות, אבל נהניתי.

אז הספקתי להיות שבוע בחו"ל, לחזור בשישי על הבוקר, ולהתפנק לי בחזרה בשדרוג לביזנס עם נקודות של הנוסע המתמיד שלי. אפילו לא הייתי צריך לכתוב מדד מלונות, כי כבר רשמתי על המלון בקוריאה וגם על זה בטיוואן.

אבל למה? למה דווקא כשאני נוחת, הילדה נזכרה להיות חולה?

זה היה ללא ספק סוף השבוע הקשה ביותר בשנים האחרונות. קצת מהשמחה של היומיים האחרונים:

• נורופן, שתמיד עוזר לילדה לא עבד הפעם. היא די צחקה עליו ודילגה לה ל-40.2 מעלות. פעם ראשונה שלנו עם חום כזה. לא סבבה.
• בשעה 19:30, לפני השינה, אחרי שעתיים שהיא הייתה נחמדה, עלה לה החום שוב והיא לא נראתה משהו. אספנו אותה למר"מ בת"א, ככה כדי לא לסוע אליהם 3 שעות מאוחר יותר.

• האחות מדדה רק 39.4 בבית השחי.
• הרופא רצה ספירת דם ואקמולי.
• האחות חלבה לילדה את האצבע לתוך מבחנה. היו יותר מדי ליקוציטים.
• שכנענו את הילדה לקחת את האקמולי. לא היה קל.
• הרופא החליט שצריך משטח גרון – אם התוצאה חיובית (לא ברור לי מה הכוונה – ואתם מוזמנים לא להסביר בתגובות, יש מצבים שבהם הבורות היא דבר חיובי), הוא אמר שיהיה צורך באנטיביוטיקה.
• האחות לקחה משטח גרון.
• הרופא הודיע שהתוצאה שלילית, אבל בגלל הליקוציטים, כדאי לקחת אנטיביוטיקה.
• ???
• ראבק – ידעת שבכל תוצאה שהיא אתה תתן לה אנטיביוטיקה, אז למה לתת לה לסבול עם עוד בדיקה?

• חזרנו הביתה. נתנו לילדה אנטיביוטיקה.מוקסיפן פורטה. גדלתי על התרופה הזאת. מכיר אותה בכל הצורות: סירופ, כדורים מעוכים עם דבש ולחם, כדורים שלמים. היא לא ממש רצתה לקחת את הסירופ, אז היינו צריכים להכריח אותה. בתהליך, חטפתי סמארק של מוקסיפן לחולצה ולפנים – טעים החרא הזה. לא מבין למה היא מתנגדת…
• התעוררה כל שעה-שעתיים. פעם זה מוצץ. פעם סימילק. פעם סתם. פעם עוד נורופן. התעוררה סופית ב-6:30 בבוקר.
• צהריים הסכימה לישון רק בשעה 14:30 (זה בערך 3-4 שעות אחרי השינה הרגילה שלה). ישנה אולי שעה והמשיכה בנידנודים.
• היה גשם בסופ"ש. לא היה כל החורף, אבל עכשיו נזכרו השמים. כל פעם שהורדתי את הכלב לסיבוב – גשם. פעם ראשונה שהוצאתי אותו – החלפתי נעליים, גרביים, מכנסיים וחולצה אחרי – הכל עבר לייבוש מסיבי. פעם אחרת – סתם חטפנו ביחד ברד. כשאשתי שתחיה ירדה עם הכלב – הפתעה – לא ירד גשם. מישהו לא רצה שיהיה לי טוב.
• כל היום היתה התנגדות לתרופות. הילדה למדה לירוק. הגופיה הלבנה שלי ורודה.

פעם הבאה, סוף שבוע בבנקוק במקום.

אבל אני לא.

השנה הייתה עמוסה בחתונות. לא ממש ברור למה, אבל חברים רבים מדי שלנו החליטו שזה הזמן למסד את הזוגיות שלהם ולהתעלל לנו בכיס. כמו בכל סוג של אירוע, היו חתונות טובות יותר וטובות פחות. אם הייתי יכול, אולי הייתי כותב מדד חתונות כמו שיש כאן מדד מלונות. אבל אני לא יכול. שלא כמו במלונות, מדובר כאן בחברים – אנשים שקרובים אלי, או פשוט כאלה שיקראו כאן את מה שאני באמת חושב על אחד האירועים היותר מרגשים בחייהם – דבר שלא נראה לי שהם רוצים באמת לדעת.

אז במקום מדד חתונות, החלטתי לתת כאן את המרכיבים שלדעתי מייצרים חתונה שווה. לא עבור הזוג הטרי והמאושר, אלא עבור המוזמנים שלו – לפחות אלה שהם לא "החברים של ההורים מהעבודה".

חברים. חברים זה בעיני הדבר שעליו תקום או תיפול חתונה. אני לאמדבר על הזוג הנשוי, כי אותם לא באמת רואים בחתונה. רואים אותם – אבל מרחוק, בקטן, כשהיא עם הינומה שמסתירה את החיוך המבויש, והוא עם המבט הבוהה בעיניים, כאילו היא הדבר המושלם היחיד שהוא ראה בחייו. איפה הייתי? חברים. כן. אז ככה: אם יש בשולחן שבו החליטו להושיב אתכם חברים טובים, או לפחות אנשים מעניינים מספיק – אתם מסודרים. יש עם מי לדבר, לרקוד וסתם לבכות על החתונה המשמימה. אם אתם לבד, בשולחן עם פנים לא מוכרות, של אנשים שיוצאים כל הזמן לעשן – אין הרבה סיכוי שתיהנו מהחתונה.

מוזיקה. מוזיקה היא דבר שאפילו החתן והכלה יודעים שצריך שיהיה טוב, אבל לא תמיד הם מפנימים את המשמעות. עבורי, מדובר בכמות קטנה יחסית של מזרחית (5 שירים לחתונה שלמה זה עדיין בגדר טעם טוב. יותר מזה זה הגזמה פראית) ובכמה שירים איטיים וריקודי זוגות לזקנים (יש מתחתנים שאיכשהו מדלגים על הקטע הזה, מסתפקים בחצי סלואו ועוברים לטראנס – לא טוב). ואם אתם כבר מתחתנים – תדאגו שהשירים שבאמת שווה לרקוד לא יהיו בזמן שכולם יושבים לאכול – תגידו לדי ג'יי שישים את המוזיקה הזאת כשאנשים ממש ברחבה ולא עם הפילו כבד ופטריות בפה.

קולטורה. חתונה זה מסיבה. תפנימו.אנחנו, ששילמנו בכניסה, מצפים לקבל מסיבה. לא הופעה. אם היינו רוצים קולטורה, היינו הולכים למוזיאון (שעולה פחות) או להבימה (שעדיין עולה פחות). החלטנו בכל זאת להשיג בייביסיטר, לישון פחות ולבוא לחתונה. אז תנו ארוחה טובה ומוזיקה טובה. לא צריך שהאחות תגיד מילים על איך היא התעללה בכלה בילדותה, שהדוד השתוי יסביר איך הזוג נפגש לראשונה (כאילו שהוא היה שם) או אפילו שהחברים מהצבא של החתן יעבירו דחקות עם תמונות מזעזעות של הזוג ברקע. גם לא רוצה את השיר הקדשה מהאחות השניה, או קטע הריקוד שהכינו החברות. קפיש? מ-ס-י-ב-ה. לא סתם מחפשים די ג'יי ששותק – זה בשביל שההפרעה היחידה לאוכל תהיה ריקודים ולא הופעות.

אוכל. אוכל זה החלק הכי פחות חשוב בחתונה. רוב המוזמנים מכינים את עצמם לארוחה בינונית ומטה, ולא מתאכזבים. הם לרוב גם לא מופתעים לטובה. כמו שאני אומר לאשתי שתחיה: "תאכלי בבופה בקבלת פנים את מה שטעים לך – כשטעים בחוץ, בפנים זה לרוב ג'יפה".

אז זהו. אלה הם המרכיבים שלי לחתונה שווה. עכשיו, כשאני הרבה אחרי, ולא מתכוון בקרוב (או ברחוק) לערוך עוד חתונה, אני מקווה שהרווקים מביניכם שחושבים להזמין אותנו יתכננו נכון את החתונה שגם אנחנו, ולא רק אתם, נהנה.

* האמור לעיל, לא מביע בשום צורה שהיא את האכזבה (או אי האכזבה) שלי מחתונה זו או אחרת בה השתתפתי בשנה האחרונה.

שבוע שעבר הלכתי לאכול עם כמה חברים לעבודה באחת מהמסעדות  – המקומות שהפכו את העסקית צהריים לסטנדרט.

שלא כבעבר, לא הזמנו מקום וזה למרות שיצאנו מאוחר וידענו שנגיע אחרי 12:00 (הסתדרות אצלנו) – כבר לא ממש היה צריך. המקום היה די ריק, ואפילו היה לנו מקום ליד החסות (=צמוד לחלון שמשקיף לעדניות הצמחים שבחוץ).

המלצרים ישבו בחוץ ועישנו – לא הייתה להם יותר מדי עבודה. ואלה שעבדו? זזו לאט. לאן יש למהר? זה לא שאם הם יתייעלו יבואו יותר אנשים. אף אחד גם ככה לא בא, אז למה להתאמץ? אכלנו לנו בעצלתיים ארוחה די איטית (אם הבוס שלי קורא – זה לא היה בגללנו – האוכל התעקב – אנחנו אפילו התלוננו – באמת שרציתי לחזור לעבוד כמה שיות מהר).
ככה זה היום. מאז שהחלו הפיטורים בהייטק, כבר לא ממש מלא בחניה בבניין והמסעדות עומדות חצי שוממות. קצת עצוב, אבל גם די עדיף לסוציומטים כמוני שרק רוצים לצאת, לנשנש משהו ולחזור לעבודה.

דיברנו על זה בינינו, וצחקנו שתכניות הריאליטי הגיעו להייטק. אחרי גל פיטורים די צנוע אצלנו, ישבנו ארבעה בשולחן. היה אפשר לשמוע את הקריין הדימיוני ברקע, עם החזה המסוקס והקול הרדיופוני מנסה לשדל את הצופים בבית לשלוח אס.אם.אס כדי שיבחרו במי מאיתנו לשמור לרבעון הבא ואת מי לשלוח הביתה מההייטק.

די בזבל המצב היום.

עם קצת מזל, שנה הבאה שוב יהיו תורים במסעדות.