13 שנה וזה כל מה שנשאר. כמה זכרונות וצעצועי משרד ארוזים בקופסת קרטון חומה.

כל כך הרבה היסטוריה בכל כך מעט מקום.

זה לא שהחדר שלי בעבודה לא היה עמוס בניירת – זה פשוט שאת רובה הייתי צריך לגרוס או לזרוק למיחזור – לא היה שם דברים רלוונטיים אפילו עבור העבודה שעשיתי.

נשארתי עם 3 פסלים שנאספו עם השנים – מתנות מפה ומשם. תמונות ישנות עם הכלב שלנו הגור ואשה אחת מטיול ירח דבש באיטליה. ועוד כמה צעצועים. גם שלט צהוב (שרואים בתמונה) – קיבלתי אותו מחברים בכיתה י' או יא' כשהייתי חולה ומאז הוא איתי בכל מקום.

התיק כבר לא כבד בלי הלפטופ ואין לי משקולת קטנה בכיס של טלפון סלולרי. אין לי גם קו טלפון כבר. או אימייל שמתמלא בקצב.

זה נכון שכולם נקברים בסופו של דבר לבד, אבל באיזהשהו מקום זה נכון גם לגבי עזיבת מקום עבודה. סיום של פרק בחיים.

הפרק הבא יתחיל בקרוב 🙂

• מרדויז'ן נפרדתי כבר לפני חודש-חודשיים. לא היו פרפרים בבטן או התרגשות רבה לקראת יום העזיבה
• ובכל זאת – "דקות התהילה" שלי במהלך השתיה – עם מילות הפרידה שלי והשבחים של אחרים עדיין ריגשו
• אנשים העריכו אותי יותר מששיערתי. חשבתי שהשפעתי על קומץ אנשים שרדיתי בהם לאורך השנים, אבל היו הרבה שלא ידעתי כלל שנגעתי בחייהם וגיליתי שגרמתי להם לשינוי
• תמיד אמרתי שהאגו שלי מספיק גדול כדי שאני לא אצטרך להשתמש בו יותר מדי. בספר שקראתי שבוע שעבר (מומלץ בחום), הסופר ממליץ תמיד להיכנס לפגישה בהרגשה שאתה האדם הכי טיפש בחדר. אני צריך להיות האדם הכי טיפש בחדר – זאת התכנית העיקרית לשנת 2012
• תהיה חסרה לי המשפחה המורחבת הזאת שהייתי חלק ממנה 13 שנה…

סבתא שלי נפטרה היום.

אחרי שבועות של אשפוזים. דאגות. חולשה. דקירות. דיאליזה. מכונת הנשמה. מוות בייסורים.

מחר ההלוויה. הזדמנות למפגש משפחתי מורחב – הסיבה החיובית היחידה שיש במותם של אנשים.

אני אתגעגע לקול שלה בטלפון. כזה שדרש תמיד להחזיק את השפורפרת במרחק 20 ס"מ מהאוזן. את האוכל שלה שהיה טעים באופן שלא ניתן לתאר. את העיניים המחייכות שלה.

היא הצטרפה עכשיו לסבא שלי, שנפטר לפני בערך עשור. הזכרונות שלי הם בעיקר מהם יחדיו. סבתא שלי יושבת וצופה טלויזיה בשבת – טלנובלה בספרדית – וסבא שלי, יושב לצד הטלויזיה וקורא בספר תורה כלשהו. היא לא מוותרת על השבת שלה – והוא לא מוותר על שלו. את שניהם הולכים בחוץ בידיים שלובות – גם אחרי שישים שנות נישואין – סבא שלי אומר משהו לסבתא שלי שמעצבן אותה (לא משימה קשה) – אותה צורחת עליו – ואותו – מצחקק עם כל הגוף כשכתפיו נעות.

סבתא שלי נפטרה היום.

כבר שני עשורים שאני צם ביום כיפור.

התחלתי כי זה מה שהיה מסביבי בבית: ארוחה מפסקת, הורים שצמים ויושבים במיטות כל היום עם עיתונים, ביקורים חטופים בבית הכנסת לתפילת הנעילה ולקול השופר (בחלק מהשנים), ולחם עם שמן ומרק עוף, מלווה בקצת אורז לאחר הצום. עם חתיכת עוגה ותה שעה מואחר יותר.

עם השנים, את העיתונים החליפו ערימות של קלטות וידאו, ישיבה למול המחשב מחובר לעבודה (אבא שלי ז"ל), והעברת הזמן.

לקחתי את זה איתי כשעזבתי את הבית. ויתרתי על האינטרנט והטלויזיה. קראתי ספרים ובעיקר עיינתי בספרי בישול.

לא עוד.

הרהורי הכפירה החלו כבר לפני שנתיים – יום הכיפור הראשון שלנו בלי בז'. השינויים שאנשים יוזמים בגלל פרידות זה נושא מרתק. אצלי התהליך עדיין נמשך כנראה. החיים בשכנות לכ"כ הרבה דתיים מביאה לי את הסעיף בכל מה שקשור ליהדות – הצורך הזה להתחשב כל הזמן רק בכיוון אחד – אורח החיים הדתי – כאילו לנו החילונים אין שום דיעות, שום אורח חיים שיש להתחשב בו.

הבוקר עוד התחבטתי. זה כמה ימים שברדיו מושמעת פרסומת שקוראת לחילונים להתחבר חזרה אל החגים: לבוא לבית הכנסת, לקרוא בסידור תפילה נח, להרגיש את אווירת החג – כל זה כמובן כדי שלא יהיה מונופול לדתיים על החג. אבל יש להם. אני רואה את זה בכל יום. מונופול על אלוהים, על אמונה, על טוהר, על הכל בעצם. מאוחר יותר היום נתקלתי בזה: ידיעה על הפסקת שירות השכרת אופניים בתל-אביב לרגל החג. וההחלטה נפלה – השנה אני מפסיק לצום. ונכון – לא ממש ברור אם השירות נפסק בגלל כפייה דתית, או סתם נושאים מנהליים – אבל מה זה משנה?

הרהורים היו. כפייה קיימת – בגבעת שמואל לפחות.

מתרחק עוד קצת מן הדת.

חבל, אבל הדתיים המאיסו את הדת עלי בעשור האחרון.

שנה טובה וגמר חתימה טובה – לאלה שצמים ובעיקר לאלה שלא.

עוד שנה עברה.

עוד כמה שערות לבנות על הראש.

השנה, עבר יום ההולדת שלי במענה למיילים, טלפונים, סמסים ויותר מדי תגובות ברשתות חברתיות – מחברים באמת, מכרים וכאלה שאני לא באמת מכיר. אפילו איחלו לי מזל טוב מרשת קרוקס ומשני פורומים שאני לא פעיל בהם באינטרטנט. מוזר.

את יום ההולדת חגגתי בהופעה של רינת ויויו בפארק – ככה זה כשאתה הורה "צעיר" שנולד בסוף החופש הגדול. אין חיים.

הספקתי מעט מדי בזמן הזה שחלף – בשנה האחרונה, בחמש השנים הראשונות שלי בעשור הרביעי לחיי, ובכלל – מאז שנולדתי. הבן שלנו לא אוהב לישון – נאחז לכל רגע אפשרי בכח – רק כדי לעשות עוד משהו אחד – להספיק. זה מתיש אותנו, אבל אני יכול להבין את הרצון ואת הצורך.

אשה. שני ילדים. עבודה תובענית. תחביבים. אנחנו רוצים עוד כלב. אני רוצה ללמוד עוד תואר. להתפתח בעבודה. לקרוא יותר. להיות עם הילדים. לבלות עם ההיא.

נקווה שיהיה לכל זה זמן עד להחלפת הקידומת הבאה…

נולד לנו בן. חוויה מדהימה. הפעם השניה לא נופלת בעוצה שלה מהלידה הראשונה. רק חבל שחזרנו לתל השומר בשבילה.

אם יש משהו שאני יכול לומר, זה שאנחנו לא מתכוונים להגיע שוב למחלקת היולדות בתל השומר. הספיק לנו. ואם יש דבר שחשוב לי יותר מתמיד עכשיו, זה לוודא שתמיד נרוויח כמשפחה מספיק כסף כדי לא להפגש עם מערכת הבריאות הציבורית – ככל האפשר אנחנו נבחר ללכת לרפואה הפרטית. זה לא בגלל המיכשור החדיש או הכריות הנוחות יותר – זה בגלל היחס.

הגענו לחדר הלידה אתמול בלילה, אחרי ירידת מים. בתל השומר משפצים לקח שני סיבובים עם הרכב וחיפושים לא מעטים כדי למצוא את הכניסה למחלקת היולדות בנסיעה ברכב.

בקבלה לא היה אף אחד. היינו הראשונים בתור, רק שהפקידה לא הייתה שם. עוד רבע שעה.

היא הגיע, נכנסנו, ובצד השני של הקבלה, במקום בו ה"פקידה" השניה אמורה לספק חדר והתחלת בדיקות לקראת לידה – לא היה אף אחד. עוד רבע שעה.

נכנסו לחדר הבדיקות. שאלו את אותן השאלות מהקבלה, והקלידו שוב את הנתונים לעוד מחשב.

הודיעו לנו שאת היולדת הפרטית שהזמנו הם מבטלים – אין את השירות הזה הערב. ולא – לא היה צפוף. למזלנו היה אפילו די ריק.

לפני חדר הלידה, שוב לקבלה, לסט מדבקות חדש. שוב שאלו את אותן שאלות מיותרות שכבר נשאלנו. שוב הקלידו את התשובות למחשב.

עברנו לחדר הלידה. רבע השעה הראשונה עברה על האחות המיילדת בהקלדת כל הנתונים שכבר הוקלדו למחשב שני חדרים משם שוב.

היה יחסית ריק והלידה עברה בסדר. אשתי עברה להתאוששות, ואני עם הילד ומשם הביתה. זאת תהיה השורה ה"חיובית" היחידה כאן.

אשתי עברה למחלקת יולדות. לחדר-מסדרון שלא ניקו אותו. אמא שלה, אחות ראשית בבית חולים אחר הרימה צעקות, אז העבירו אותה לחדר אחר – סביר יותר. לא הייתה בעיה של מקום במחלקה…

השירותים? היו מלוכלכים. טיפות של דם מאחת היולדות הקודמות. לא היה מי שינקה. גם לא היה מי שיעזור לאשתי ללכת לשירותים – האחיות לא נותנות שירות אקסקלוסיבי כזה – מנדבים סיר במקום – ולא עוזרים לתפעל אותו – אפילו לא נשים שמשותקות בחלק הגוף התחתון מהאפידורל.

אז לקחו בדיקת דם במחלקה. כדי לוודא שהברזל לא בנסיגה – הוא התחיל נמוך. שעתיים אחרי זה, עוד אין תוצאות, אבל אחות עצבנית על זה שאנחנו מציקים ומפריעים לה עם שאלות יש. עוד חצי שעה, ואבא שמתחיל להתנהג לאחיות כמו עובדים סורחים (מזל שניהלתי אנשים בעבר), והאחיות "מוכנות" להתאמץ ולהתקשר למעבדה. מסתבר שהמחשב במעבדה תקוע. הדם שם, אבל הוא בכלל לא נבדק. חגיגה.

עוברים למלונית (=שירות אנושי בתשלום עבור אלה שלא רוצים שיתנהגו אליהם כמו פרות במשק). מסתבר שהשתנו הנהלים. הם לא מטפלים בילדים לפני השעה 23:00 – את זה האמא עושה. אין יוצאים מהכלל. ובכלל, עמוס במלונית, אז אין שם לאחיות את הזמן והיכולת לטפל בילדים בכל מקרה (משפט אמיתי שנאמר).

וזה רק ב-24 השעות הראשונות.

אז תודה רבה ולא להתראות לתל השומר. אם אתם כבר שוקלים ללכת למערכת הבריאות הממשלתית כדי ללדת – בילינסון. הוא חדש יותר , וכנראה טוב קצת יותר. אנחנו את הרומן שלנו עם הממשלה והבריאות שהיא מספקת לעדר לציבור כבר סיימנו. מעכשיו, גם לידות אם יהיו, יהיו במערכת הבריאות הפרטית.

ולא. זה לא הנהלים או החוקים. זה לא הצפיפות או חוסר הפרטיות. זה אפילו לא העומס או הטעויות. זה היחס. זה האחיות והעובדים הכבויים שבמחלקת היולדות בתל השומר – אלה שאמורים לטפל ביולדות ומתייחסים אליהן ולמשפחות שלהן כמו מטרד שמפריע להם לבצע את עבודתם.

יש לי סרטן העור.

זה לא חדש – זה רבה יותר ישן מהבלוג הזה, הבת שלי ואפילו הקשר שלי עם אשתי.

בגיל 17 פחות או יותר, גיליתי נקודת חן נחמדה בגב – קצת גדולה מהרגיל ולא ממש ישנה – לא זכרתי שהיא שם. אחרי התיידדות קצרה איתה ורומן שנמשך פחות מחודש, הלכתי וסיפרתי להורים. הם לא ראו בקשר האמיץ הזה ביני לבין הנקודה החדשה משהו בריא וישר הלכו איתי לרופא עור. אם יש משהו שאני זוכר מהפגישה הזו, זאת אמא לחוצה מדי ורופא נחמד וסימפטי.

הוא החליט שצריך להסיר ולבדוק וקבע תאריך יעד. הורים שלי לא יכלו לבוא – אני חושב שזה היה בגלל נסיעה לחו"ל או משהו בנאלי אחר, והסתפקתי בלקחת את החברה שלי דאז (=עוד לחוצה) ואחותי הקטנה (=ילדה בת 8 מגניבה שמחפשת ריגושים). החברה נשארה מחוץ לחדר הניתוח לדאוג, ואחותי – ששמרתי עליה – נכנסה יחד איתי. דקירה קטנה, חיתוך עם סכין יפנית וצריבה של הפצע וכל הסיפו הסתיים. אחותי היתה מלאת התרגשות מהתהליך – מעניין אם היא עדיין זוכרת את האירוע.

גילו סרטן. חתכו באותו מקום עוד הרבה – רק כדי להיות בטוחים. והכל נגמר. לשם הפרוצדורה, מאז ועד היום חוררו אותי עוד מספר לא מבוטל של פעמים במקומות מגוונים ושונים (גם בגוף וגם על מפת המדינה). חלקם בניתוחים ולחקם באופן כמעט שגרתי תוך כדי ביקור אצל רופא העור לבדיקה התקופתית.

שבוע שעבר, הלכתי לבדיקה יחסית שגרתית אצל אותו הרופא. אני עדיין נוסע לאשדוד פעם בחצי שנה כדי שהוא יסתכל לי על הנקודות. לא רק בגלל שהוא טוב – הוא פשוט רופא נחמד מדי. ג'ולה קטנה מתחת לעור קרוב לנקודה הסרטנית המקורית צדה את עיניו, ולאחר כבוד התבקשתי למצוא לי מנתח בהקדם.

בהקדם כלל ניתוח פרטי ברמת אביב (יש בתוך הקניון "בית חולים" פרטי) אצל מנתח שמתעסק בעיקר עם הגדלות חזה ושיפוצי אף.

זה לא היה האשפוז הראשון שלי. יותר קרוב לרביעי או לחמישי – אבל מי סופר. משהו בכל זאת היה שונה. פסטורלי ללכת לבית חולים באמצע יום עבודה ולהזיז כמה פגישות לשעה מאוחרת יותר באותו היום פשוט כי צריך לעבור איזה ניתוח. מוזר קצת יותר ללכת לבד.

בניתוח הראשון הייתה איתי אחותי – אני אשמח לקחת אותה איתי לכל מאורע מלחיץ – יש לה שלווה שכזו שלא ניתן למצוא בכל מקום, שלווה שגובלת באדישות שמאוד מתאימה למעמד של ניתוח.

בניתוח השני אמא שלי הייתה – זה של ההרחבה של המקורי.

בניתוח שבו חוררו לי את כל הגב היו בת הדוד שלי ואחד מהחברים הקרובים אלי ביותר – גבי. הצלה משמים היו השניים האלה.

בניתוח נוסף לפני כמה שנים באה אשתי – לחוצה כמעט כמו אמא שלי.

בזה האחרון של שבוע שעבר – הלכתי לבד. לא ממש הבנתי את הבדידות הזו עד לרגע שבו הפנו אותי לחדר "התאוששות" ונתנו לי "בגדים" לניתוח. הייתי צריך להחליף את הבגדים לבד ולקחת את התיק איתי לכל מקום.

אני, בתלבושת אחידה של בית חולים

נעלי ההתעמלות של חדר הניתוח

להכנס לבד לחדר הניתוח. בלי שאף אחד באמת ידע שאתה שם. לא נעים.

נעים עוד פחות לחזור ולהחליף לבד את הבגדים עם תפרים ותחבושת ענק על הגב.

עכשיו אחרי, כשהכל מגרד שם בחיבורים, כל מה שנשאר זה לחכות עוד שבועיים – עד לתוצאות האמת. מעניין אם התוצאות יגיעו לפני או אחרי הלידה של הבן החדש שלנו.

בזמן האחרון די יבש פה בעדכונים. אם זה בגלל שהחיים שלי משעממים, שאין לי זמן או שאין לי מוזה אני לא בדיוק יודע. מה שכן, יש כאן עוד מגמה מדאיגה של איחורים (מישהו אמר פורים?)

ובכל זאת, אני לא יכול שלא להתייחס ליום האשה הבינלאומי. יום לכאורה פמיניסטי שנחגג השנה במבצעי קניות למוצרי קוסמטיקה, פתיחה של סניף של H&M אי שם בארץ וכמובן – תחרות מלכת היופי – פסגת הפמיניזם. לפחות בגלגל"ץ החליטו להוציא את הגברים ליום חופש ולהשאיר את הדוגמגישות באולפן לבד כדי להשמיע שירי בנות.

הבוקר, שלי יחימוביץ' מחאה על הירידה של הנשים במעמד הביניים – על מורות, אחיות ושלל עובדות במשק.

אני זוכר גם דיונים לגבי תקרת הזכוכית – חוסר היכולת של נשים במקומות עבודה להתקדם מעבר למשרה ברמה מסויימת בשל שוביניזם גברים.

באופן כללי, אני רואה את עצמי כפמיניסט. אני מעדיף נשים חזקות, שיודעות מה שהן רוצות ומסוגלות לעמוד על שלהן – לא כאלה שנשארות בבית לבשל (לא שאני אתנגד פעם ב…).

אבל שאלה שעולה אצלי לאחרונה היא מה המטרה? האם אנחנו באמת צריכים נשים שהן טייסות קרב? או נשים קרביות? והאם נשים צריכות באמת לשאוף לקידום ולהלחם עליו "כמו גברים"? אני לא בטוח. אני גם לא מאמין בעצמי בריצה המטורפת לעבר הפסגה במקומות העבודה -אני לא ממש שואף לקידום. לא חשוב לי להכנס לנעליים של הבוס שלי, או של הבוס של הבוס שלי (שניהם גברים בהווה, אך בעבר היו גם נשים בתפקידים האלה מולי – ולא. זה לא הפריע לי).

יש בעיות אמיתיות בשוק בעבודה – מקצועות "נשיים" הופכים לכאלה עם שכר נמוך יותר. זה נושא מהותי שדי מפריע לי. והאבסורד הוא שזה גם מונע מגברים להכנס לאותם התחומים: גברים בתפקידי אחיות בבתי חולים או מורים בבית ספר לא מסוגלים להחזיק משפחה – השכר במקצועות האלה נמוך מדי.

אם יום האשה עשה משהו טוב, זה ההתעסקות בנושאים האלה – במקביל כמובן לקרם הפנים בסופר פארם ולסייל בסניף הראשון של גאפ בארץ.

אני אופטימי לגבי העתיד. אני רואה איך החברים שלי מגדלים את ילדיהם – איך האבות מתפקדים במסגרות המשפחתיות – איך אני מעורב בגידול האוצר הקטן שלנו – על הרגשות שלי לגבי השותפות בתהליך. ולמרות שלא הכל ורוד – העתיד הוא ללא ספק ורוד.

הפוסט הזה מתורגם מאנגלית. כתבתי אותו במקור לבלוג בעבודה, אבל אולי הוא מתאים גם כאן. אני מתנצל מראש אבל גם הקישורים באנגלית.

בטיול ללקוחות שעשיתי שבוע שעבר, מצאתי את עצמי חושב רמות על אובדן החלק האנלוגי של החיים שלי. במיוחד על היכולות האנלוגיות שלי. אני מאד האבתי להשתמש בידיים שלי בעבר, במיוחד לביצוע משימות עדינות. איירתי.

יד ימין שלי (אני שמאלי)

ציירתי על חולצות ותיקים

תיק הג'אגלינג הוותיק שלי

אה. כן. כתבתי כמו בחורה.

אחת מהמחברות שלי באוניברסיטה

היום, אני כבר לא מתעסק באף אחד מהמשימות (עיסוקים?) האלה. כתב היד שלי דומה יותר לזה של רופא, במקום לזה של הילדה-בבית-הספר-שכולם-מצלמים-ממנה-שיעורים. האחרון הוא בעיקר בשל שימוש יתר בלפטופ.

כשאני מדבר על זה עם אחרים, הם מתלוננים שהם שכחו איך לקרוא, שהם סומכים יותר ויותר על הטלפון הסלולרי שלהם ושהחיים שלהם סובבים יותר ויותר סביב הנוכחות הדיגיטלית שלהם.

אני חושב שאנחנו במקום הזה בזמן, שבו השוחות האחרונות של היכולות האנלוגיות שלנו עומדות להיעלם ע"י סט חדש של גאג'טים, שמאיימים לכבוש את הכל.

אלה שאני מדבר עליהם הם ה-eBook, ה-tablet והלוח האלקטרוני.

 סוף עידן הסיפריה

הספרים הולכים ונעלמים, כשהם מתחלפים ע"י מכשירי eBook – "מחשב" בגודל ספר שמציג טקסט שחור לבן. הם באים בגדלים וצורות שונים. מחוברים לאינטרנט, משמשים לקריאת ספרים, עיתונים, בלוגים, מצגות, מסמכים – הכל.

Rands מסביר את זה יפה מאד אצלו (תורגם מאנגלית):

תחילה, כגיק, אני לא מסוגל לישון בלי לקנות את הצעצוע הכי חדש. הקינדל (=eBook) הראשון היה עם עיצוב תעשייתי מעניין, אבל השני היה בדיוק מה שצריך. מכשיר מהדור השני כיף להחזיק ולקרוא ממנו. ואני מעריץ כל דבר שנותן לי סיבה לקרוא יותר.

אבל הנה הסתירה:

ארון הספרים שלי בעבודה. קצת מבולגן, אבל אזכור ויזואלי תמידי של מה שאני מאד אוהב בספרים… להחזיק אותם.

גם אני מאד אוהב לקרוא ספרים. קשה לי גם להסתגל לעולם החדש הזה – חוסר היכולת להחזיק ספר ולהריח אותו, להיות הבעלים של ספר, לשים אותו בארון הספרים שלי.

סיפריה

לעבור ולהשתמש ב-eBook זה דבר שיקרה לי בשנים הקרובות. זה יסמן את קץ ימי הקריאה שלי… ויחליף אותו ב"עלעול" ב-eBook.

סוף עידן הפתקים

כשהתחלתי לעבוד ברדויז'ן, הדבר הראשון שקיבלתי – לפני מקום לשבת – זה מחברת. קיבלתי אותה אפילו לפני שקיבלתי מחשב (הוא הגיע יומיים מאוחר יותר).

מסיבות לא ממש ברורות, אנשים בהייטק אוהבים להסתובב עם מחברת, שנראית לי כמו יומן אישי: מקום לכתוב בו סיכומי פגישות, משימות לביצוע, באופן שנראה כאילו יהיו מתועדים בו לנצח, על גבי דפי הנייר.

מסביבי, אנשים הולכים לפגישות עם מחברות, כותבים בהם ומשתמשים בהם לצרכי העבודה. כלי עזר פשוט ואנלוגי.

אני לא ממש דוגל במחברת. זה עדיף מאשר לכתוב בלפטופ, אבל לא באופן שגורם לי להשתמש בה.

אבל עכשיו, יש שמועות שאפל עומדת להוציא tablet (מחשב מסך שטוח ונייד). היכולת להשתמש באותם מכשירי eBook או ב-tablet כדי לכתוב"פתקים". גורם לירידה בשימוש של עוד שריר אנלוגי – הכתיבה היחידה שעוד נותרה לי.

סוף עידן לוח הגיר

המקום האנלוגי האחרון שלנו הם לוחות הגיר. אותם משטחים אפורים שנמצאים בבתי הספר (והמקבילות הלבנות שלהם, הלוח המחיק, במקומות עבודה).

ברדויז'ן אפשר למצוא את הלוחות המחיקים כמעט בכל חדר. אצלי בחדר יש 3 כאלה. כל שנה מוחלף אחד מהם בגרסה נקייה…

במשך מספר שנים, גם הם יוחלפו – במודל דיגיטלי. הפתרון הזה גדל כל שנה בנתח השוק שהוא לוקח. והוא כנראה יעלים גם את הלוחות המחיקים ולוחות הגירים תוך מספר שנים.

[gv data="Ch0Sp66ZbOk"][/gv]

סופו של העידן האנלוגי

האם זהו הסוף של החיים האנלוגיים שלי?

האם אנחנו באמת צריכים את כל השימושים העדינים האלה באצבעות שלנו או שפשוט נשכח את היכולות האלו?

אשתי מתלוננת שהפוסטים שלי לא עמוקים. שהם רק נוגעים בנושא ולא ממש דנים בו כמו שצריך.

חבל (בשבילה) שהיא אמרה לי את זה בדיוק לפני שישבתי היום מול הבלוג

את הצילום הבא מצאתי באחת ממשתנות ארצנו בקניון שאני כבר לא זוכר את שמו:

כן, כן, לבנות שבין קוראי שלא יצא להם עדיין לבקר בשירותי הגברים במקום ציבורי, הם בטח לא יודעים שזוהי משתנה. ולעתים, במשתנות ארצנו מניחים כל מיני חפצי נוי שתפקידם העיקרי (או היחיד?) הוא לבטל את הריח החמוץ/חריף שמלווה הביקור במשתנה במידה ולא מנקים אותה מספיק פעמים במשך היום. במקרה הנ"ל, מדובר ב"גומי למשתנות".

איך הייתי יודע את זה אם לא היו אומרים לי?

ואם כבר מדברים על חדרי שירותים, אז אתם פשוט חייבים, אבל חייבים לבקר באירלנד בקניון הזה (MacDONAGH JUNCTION – לא זכור לי באיזה עיירה – או Killkeny או Killarny):

 מישהו פה השקיע בשירותים הציבוריים שלו. כמו במטבחים השווים, יש כאן אי באמצע, עם הרבה שיש וארונות "מטבח" מתחת. אפילו כיורים סידרו. רק חסר סט סכינים יקר ותנור ליד.

כשנכנסתי לשירותים לא ממש מצאתי את עצמי. אני מניח שזה בגלל שלא היה את הכיתוב הנלווה לגומי במשתנות…