ארכיון הקטגוריה: הרהורים והגיגים

מפסיקים לצום

כבר שני עשורים שאני צם ביום כיפור.

התחלתי כי זה מה שהיה מסביבי בבית: ארוחה מפסקת, הורים שצמים ויושבים במיטות כל היום עם עיתונים, ביקורים חטופים בבית הכנסת לתפילת הנעילה ולקול השופר (בחלק מהשנים), ולחם עם שמן ומרק עוף, מלווה בקצת אורז לאחר הצום. עם חתיכת עוגה ותה שעה מואחר יותר.

עם השנים, את העיתונים החליפו ערימות של קלטות וידאו, ישיבה למול המחשב מחובר לעבודה (אבא שלי ז"ל), והעברת הזמן.

לקחתי את זה איתי כשעזבתי את הבית. ויתרתי על האינטרנט והטלויזיה. קראתי ספרים ובעיקר עיינתי בספרי בישול.

לא עוד.

הרהורי הכפירה החלו כבר לפני שנתיים – יום הכיפור הראשון שלנו בלי בז'. השינויים שאנשים יוזמים בגלל פרידות זה נושא מרתק. אצלי התהליך עדיין נמשך כנראה. החיים בשכנות לכ"כ הרבה דתיים מביאה לי את הסעיף בכל מה שקשור ליהדות – הצורך הזה להתחשב כל הזמן רק בכיוון אחד – אורח החיים הדתי – כאילו לנו החילונים אין שום דיעות, שום אורח חיים שיש להתחשב בו.

הבוקר עוד התחבטתי. זה כמה ימים שברדיו מושמעת פרסומת שקוראת לחילונים להתחבר חזרה אל החגים: לבוא לבית הכנסת, לקרוא בסידור תפילה נח, להרגיש את אווירת החג – כל זה כמובן כדי שלא יהיה מונופול לדתיים על החג. אבל יש להם. אני רואה את זה בכל יום. מונופול על אלוהים, על אמונה, על טוהר, על הכל בעצם. מאוחר יותר היום נתקלתי בזה: ידיעה על הפסקת שירות השכרת אופניים בתל-אביב לרגל החג. וההחלטה נפלה – השנה אני מפסיק לצום. ונכון – לא ממש ברור אם השירות נפסק בגלל כפייה דתית, או סתם נושאים מנהליים – אבל מה זה משנה?

הרהורים היו. כפייה קיימת – בגבעת שמואל לפחות.

מתרחק עוד קצת מן הדת.

חבל, אבל הדתיים המאיסו את הדת עלי בעשור האחרון.

שנה טובה וגמר חתימה טובה – לאלה שצמים ובעיקר לאלה שלא.

35

עוד שנה עברה.

עוד כמה שערות לבנות על הראש.

השנה, עבר יום ההולדת שלי במענה למיילים, טלפונים, סמסים ויותר מדי תגובות ברשתות חברתיות – מחברים באמת, מכרים וכאלה שאני לא באמת מכיר. אפילו איחלו לי מזל טוב מרשת קרוקס ומשני פורומים שאני לא פעיל בהם באינטרטנט. מוזר.

את יום ההולדת חגגתי בהופעה של רינת ויויו בפארק – ככה זה כשאתה הורה "צעיר" שנולד בסוף החופש הגדול. אין חיים.

הספקתי מעט מדי בזמן הזה שחלף – בשנה האחרונה, בחמש השנים הראשונות שלי בעשור הרביעי לחיי, ובכלל – מאז שנולדתי. הבן שלנו לא אוהב לישון – נאחז לכל רגע אפשרי בכח – רק כדי לעשות עוד משהו אחד – להספיק. זה מתיש אותנו, אבל אני יכול להבין את הרצון ואת הצורך.

אשה. שני ילדים. עבודה תובענית. תחביבים. אנחנו רוצים עוד כלב. אני רוצה ללמוד עוד תואר. להתפתח בעבודה. לקרוא יותר. להיות עם הילדים. לבלות עם ההיא.

נקווה שיהיה לכל זה זמן עד להחלפת הקידומת הבאה…

תל השומר: תודה רבה ולא להתראות

נולד לנו בן. חוויה מדהימה. הפעם השניה לא נופלת בעוצה שלה מהלידה הראשונה. רק חבל שחזרנו לתל השומר בשבילה.

אם יש משהו שאני יכול לומר, זה שאנחנו לא מתכוונים להגיע שוב למחלקת היולדות בתל השומר. הספיק לנו. ואם יש דבר שחשוב לי יותר מתמיד עכשיו, זה לוודא שתמיד נרוויח כמשפחה מספיק כסף כדי לא להפגש עם מערכת הבריאות הציבורית – ככל האפשר אנחנו נבחר ללכת לרפואה הפרטית. זה לא בגלל המיכשור החדיש או הכריות הנוחות יותר – זה בגלל היחס.

הגענו לחדר הלידה אתמול בלילה, אחרי ירידת מים. בתל השומר משפצים לקח שני סיבובים עם הרכב וחיפושים לא מעטים כדי למצוא את הכניסה למחלקת היולדות בנסיעה ברכב.

בקבלה לא היה אף אחד. היינו הראשונים בתור, רק שהפקידה לא הייתה שם. עוד רבע שעה.

היא הגיע, נכנסנו, ובצד השני של הקבלה, במקום בו ה"פקידה" השניה אמורה לספק חדר והתחלת בדיקות לקראת לידה – לא היה אף אחד. עוד רבע שעה.

נכנסו לחדר הבדיקות. שאלו את אותן השאלות מהקבלה, והקלידו שוב את הנתונים לעוד מחשב.

הודיעו לנו שאת היולדת הפרטית שהזמנו הם מבטלים – אין את השירות הזה הערב. ולא – לא היה צפוף. למזלנו היה אפילו די ריק.

לפני חדר הלידה, שוב לקבלה, לסט מדבקות חדש. שוב שאלו את אותן שאלות מיותרות שכבר נשאלנו. שוב הקלידו את התשובות למחשב.

עברנו לחדר הלידה. רבע השעה הראשונה עברה על האחות המיילדת בהקלדת כל הנתונים שכבר הוקלדו למחשב שני חדרים משם שוב.

היה יחסית ריק והלידה עברה בסדר. אשתי עברה להתאוששות, ואני עם הילד ומשם הביתה. זאת תהיה השורה ה"חיובית" היחידה כאן.

אשתי עברה למחלקת יולדות. לחדר-מסדרון שלא ניקו אותו. אמא שלה, אחות ראשית בבית חולים אחר הרימה צעקות, אז העבירו אותה לחדר אחר – סביר יותר. לא הייתה בעיה של מקום במחלקה…

השירותים? היו מלוכלכים. טיפות של דם מאחת היולדות הקודמות. לא היה מי שינקה. גם לא היה מי שיעזור לאשתי ללכת לשירותים – האחיות לא נותנות שירות אקסקלוסיבי כזה – מנדבים סיר במקום – ולא עוזרים לתפעל אותו – אפילו לא נשים שמשותקות בחלק הגוף התחתון מהאפידורל.

אז לקחו בדיקת דם במחלקה. כדי לוודא שהברזל לא בנסיגה – הוא התחיל נמוך. שעתיים אחרי זה, עוד אין תוצאות, אבל אחות עצבנית על זה שאנחנו מציקים ומפריעים לה עם שאלות יש. עוד חצי שעה, ואבא שמתחיל להתנהג לאחיות כמו עובדים סורחים (מזל שניהלתי אנשים בעבר), והאחיות "מוכנות" להתאמץ ולהתקשר למעבדה. מסתבר שהמחשב במעבדה תקוע. הדם שם, אבל הוא בכלל לא נבדק. חגיגה.

עוברים למלונית (=שירות אנושי בתשלום עבור אלה שלא רוצים שיתנהגו אליהם כמו פרות במשק). מסתבר שהשתנו הנהלים. הם לא מטפלים בילדים לפני השעה 23:00 – את זה האמא עושה. אין יוצאים מהכלל. ובכלל, עמוס במלונית, אז אין שם לאחיות את הזמן והיכולת לטפל בילדים בכל מקרה (משפט אמיתי שנאמר).

וזה רק ב-24 השעות הראשונות.

אז תודה רבה ולא להתראות לתל השומר. אם אתם כבר שוקלים ללכת למערכת הבריאות הממשלתית כדי ללדת – בילינסון. הוא חדש יותר , וכנראה טוב קצת יותר. אנחנו את הרומן שלנו עם הממשלה והבריאות שהיא מספקת לעדר לציבור כבר סיימנו. מעכשיו, גם לידות אם יהיו, יהיו במערכת הבריאות הפרטית.

ולא. זה לא הנהלים או החוקים. זה לא הצפיפות או חוסר הפרטיות. זה אפילו לא העומס או הטעויות. זה היחס. זה האחיות והעובדים הכבויים שבמחלקת היולדות בתל השומר – אלה שאמורים לטפל ביולדות ומתייחסים אליהן ולמשפחות שלהן כמו מטרד שמפריע להם לבצע את עבודתם.

חותכים בבשר החי

יש לי סרטן העור.

זה לא חדש – זה רבה יותר ישן מהבלוג הזה, הבת שלי ואפילו הקשר שלי עם אשתי.

בגיל 17 פחות או יותר, גיליתי נקודת חן נחמדה בגב – קצת גדולה מהרגיל ולא ממש ישנה – לא זכרתי שהיא שם. אחרי התיידדות קצרה איתה ורומן שנמשך פחות מחודש, הלכתי וסיפרתי להורים. הם לא ראו בקשר האמיץ הזה ביני לבין הנקודה החדשה משהו בריא וישר הלכו איתי לרופא עור. אם יש משהו שאני זוכר מהפגישה הזו, זאת אמא לחוצה מדי ורופא נחמד וסימפטי.

הוא החליט שצריך להסיר ולבדוק וקבע תאריך יעד. הורים שלי לא יכלו לבוא – אני חושב שזה היה בגלל נסיעה לחו"ל או משהו בנאלי אחר, והסתפקתי בלקחת את החברה שלי דאז (=עוד לחוצה) ואחותי הקטנה (=ילדה בת 8 מגניבה שמחפשת ריגושים). החברה נשארה מחוץ לחדר הניתוח לדאוג, ואחותי – ששמרתי עליה – נכנסה יחד איתי. דקירה קטנה, חיתוך עם סכין יפנית וצריבה של הפצע וכל הסיפו הסתיים. אחותי היתה מלאת התרגשות מהתהליך – מעניין אם היא עדיין זוכרת את האירוע.

גילו סרטן. חתכו באותו מקום עוד הרבה – רק כדי להיות בטוחים. והכל נגמר. לשם הפרוצדורה, מאז ועד היום חוררו אותי עוד מספר לא מבוטל של פעמים במקומות מגוונים ושונים (גם בגוף וגם על מפת המדינה). חלקם בניתוחים ולחקם באופן כמעט שגרתי תוך כדי ביקור אצל רופא העור לבדיקה התקופתית.

שבוע שעבר, הלכתי לבדיקה יחסית שגרתית אצל אותו הרופא. אני עדיין נוסע לאשדוד פעם בחצי שנה כדי שהוא יסתכל לי על הנקודות. לא רק בגלל שהוא טוב – הוא פשוט רופא נחמד מדי. ג'ולה קטנה מתחת לעור קרוב לנקודה הסרטנית המקורית צדה את עיניו, ולאחר כבוד התבקשתי למצוא לי מנתח בהקדם.

בהקדם כלל ניתוח פרטי ברמת אביב (יש בתוך הקניון "בית חולים" פרטי) אצל מנתח שמתעסק בעיקר עם הגדלות חזה ושיפוצי אף.

זה לא היה האשפוז הראשון שלי. יותר קרוב לרביעי או לחמישי – אבל מי סופר. משהו בכל זאת היה שונה. פסטורלי ללכת לבית חולים באמצע יום עבודה ולהזיז כמה פגישות לשעה מאוחרת יותר באותו היום פשוט כי צריך לעבור איזה ניתוח. מוזר קצת יותר ללכת לבד.

בניתוח הראשון הייתה איתי אחותי – אני אשמח לקחת אותה איתי לכל מאורע מלחיץ – יש לה שלווה שכזו שלא ניתן למצוא בכל מקום, שלווה שגובלת באדישות שמאוד מתאימה למעמד של ניתוח.

בניתוח השני אמא שלי הייתה – זה של ההרחבה של המקורי.

בניתוח שבו חוררו לי את כל הגב היו בת הדוד שלי ואחד מהחברים הקרובים אלי ביותר – גבי. הצלה משמים היו השניים האלה.

בניתוח נוסף לפני כמה שנים באה אשתי – לחוצה כמעט כמו אמא שלי.

בזה האחרון של שבוע שעבר – הלכתי לבד. לא ממש הבנתי את הבדידות הזו עד לרגע שבו הפנו אותי לחדר "התאוששות" ונתנו לי "בגדים" לניתוח. הייתי צריך להחליף את הבגדים לבד ולקחת את התיק איתי לכל מקום.


אני, בתלבושת אחידה של בית חולים


נעלי ההתעמלות של חדר הניתוח

להכנס לבד לחדר הניתוח. בלי שאף אחד באמת ידע שאתה שם. לא נעים.

נעים עוד פחות לחזור ולהחליף לבד את הבגדים עם תפרים ותחבושת ענק על הגב.

עכשיו אחרי, כשהכל מגרד שם בחיבורים, כל מה שנשאר זה לחכות עוד שבועיים – עד לתוצאות האמת. מעניין אם התוצאות יגיעו לפני או אחרי הלידה של הבן החדש שלנו.

קצת על יום האשה

בזמן האחרון די יבש פה בעדכונים. אם זה בגלל שהחיים שלי משעממים, שאין לי זמן או שאין לי מוזה אני לא בדיוק יודע. מה שכן, יש כאן עוד מגמה מדאיגה של איחורים (מישהו אמר פורים?)

ובכל זאת, אני לא יכול שלא להתייחס ליום האשה הבינלאומי. יום לכאורה פמיניסטי שנחגג השנה במבצעי קניות למוצרי קוסמטיקה, פתיחה של סניף של H&M אי שם בארץ וכמובן – תחרות מלכת היופי – פסגת הפמיניזם. לפחות בגלגל"ץ החליטו להוציא את הגברים ליום חופש ולהשאיר את הדוגמגישות באולפן לבד כדי להשמיע שירי בנות.

הבוקר, שלי יחימוביץ' מחאה על הירידה של הנשים במעמד הביניים – על מורות, אחיות ושלל עובדות במשק.

אני זוכר גם דיונים לגבי תקרת הזכוכית – חוסר היכולת של נשים במקומות עבודה להתקדם מעבר למשרה ברמה מסויימת בשל שוביניזם גברים.

באופן כללי, אני רואה את עצמי כפמיניסט. אני מעדיף נשים חזקות, שיודעות מה שהן רוצות ומסוגלות לעמוד על שלהן – לא כאלה שנשארות בבית לבשל (לא שאני אתנגד פעם ב…).

אבל שאלה שעולה אצלי לאחרונה היא מה המטרה? האם אנחנו באמת צריכים נשים שהן טייסות קרב? או נשים קרביות? והאם נשים צריכות באמת לשאוף לקידום ולהלחם עליו "כמו גברים"? אני לא בטוח. אני גם לא מאמין בעצמי בריצה המטורפת לעבר הפסגה במקומות העבודה -אני לא ממש שואף לקידום. לא חשוב לי להכנס לנעליים של הבוס שלי, או של הבוס של הבוס שלי (שניהם גברים בהווה, אך בעבר היו גם נשים בתפקידים האלה מולי – ולא. זה לא הפריע לי).

יש בעיות אמיתיות בשוק בעבודה – מקצועות "נשיים" הופכים לכאלה עם שכר נמוך יותר. זה נושא מהותי שדי מפריע לי. והאבסורד הוא שזה גם מונע מגברים להכנס לאותם התחומים: גברים בתפקידי אחיות בבתי חולים או מורים בבית ספר לא מסוגלים להחזיק משפחה – השכר במקצועות האלה נמוך מדי.

אם יום האשה עשה משהו טוב, זה ההתעסקות בנושאים האלה – במקביל כמובן לקרם הפנים בסופר פארם ולסייל בסניף הראשון של גאפ בארץ.

אני אופטימי לגבי העתיד. אני רואה איך החברים שלי מגדלים את ילדיהם – איך האבות מתפקדים במסגרות המשפחתיות – איך אני מעורב בגידול האוצר הקטן שלנו – על הרגשות שלי לגבי השותפות בתהליך. ולמרות שלא הכל ורוד – העתיד הוא ללא ספק ורוד.

מאבד את החיים האנלוגיים שלי

הפוסט הזה מתורגם מאנגלית. כתבתי אותו במקור לבלוג בעבודה, אבל אולי הוא מתאים גם כאן. אני מתנצל מראש אבל גם הקישורים באנגלית.

בטיול ללקוחות שעשיתי שבוע שעבר, מצאתי את עצמי חושב רמות על אובדן החלק האנלוגי של החיים שלי. במיוחד על היכולות האנלוגיות שלי. אני מאד האבתי להשתמש בידיים שלי בעבר, במיוחד לביצוע משימות עדינות. איירתי.


יד ימין שלי (אני שמאלי)

ציירתי על חולצות ותיקים


תיק הג'אגלינג הוותיק שלי

אה. כן. כתבתי כמו בחורה.


אחת מהמחברות שלי באוניברסיטה

 

היום, אני כבר לא מתעסק באף אחד מהמשימות (עיסוקים?) האלה. כתב היד שלי דומה יותר לזה של רופא, במקום לזה של הילדה-בבית-הספר-שכולם-מצלמים-ממנה-שיעורים. האחרון הוא בעיקר בשל שימוש יתר בלפטופ.

כשאני מדבר על זה עם אחרים, הם מתלוננים שהם שכחו איך לקרוא, שהם סומכים יותר ויותר על הטלפון הסלולרי שלהם ושהחיים שלהם סובבים יותר ויותר סביב הנוכחות הדיגיטלית שלהם.

אני חושב שאנחנו במקום הזה בזמן, שבו השוחות האחרונות של היכולות האנלוגיות שלנו עומדות להיעלם ע"י סט חדש של גאג'טים, שמאיימים לכבוש את הכל.

אלה שאני מדבר עליהם הם ה-eBook, ה-tablet והלוח האלקטרוני.

 סוף עידן הסיפריה

הספרים הולכים ונעלמים, כשהם מתחלפים ע"י מכשירי eBook – "מחשב" בגודל ספר שמציג טקסט שחור לבן. הם באים בגדלים וצורות שונים. מחוברים לאינטרנט, משמשים לקריאת ספרים, עיתונים, בלוגים, מצגות, מסמכים – הכל.

Rands מסביר את זה יפה מאד אצלו (תורגם מאנגלית):

תחילה, כגיק, אני לא מסוגל לישון בלי לקנות את הצעצוע הכי חדש. הקינדל (=eBook) הראשון היה עם עיצוב תעשייתי מעניין, אבל השני היה בדיוק מה שצריך. מכשיר מהדור השני כיף להחזיק ולקרוא ממנו. ואני מעריץ כל דבר שנותן לי סיבה לקרוא יותר.

אבל הנה הסתירה:

ארון הספרים שלי בעבודה. קצת מבולגן, אבל אזכור ויזואלי תמידי של מה שאני מאד אוהב בספרים… להחזיק אותם.

גם אני מאד אוהב לקרוא ספרים. קשה לי גם להסתגל לעולם החדש הזה – חוסר היכולת להחזיק ספר ולהריח אותו, להיות הבעלים של ספר, לשים אותו בארון הספרים שלי.



סיפריה

לעבור ולהשתמש ב-eBook זה דבר שיקרה לי בשנים הקרובות. זה יסמן את קץ ימי הקריאה שלי… ויחליף אותו ב"עלעול" ב-eBook.

סוף עידן הפתקים

כשהתחלתי לעבוד ברדויז'ן, הדבר הראשון שקיבלתי – לפני מקום לשבת – זה מחברת. קיבלתי אותה אפילו לפני שקיבלתי מחשב (הוא הגיע יומיים מאוחר יותר).

מסיבות לא ממש ברורות, אנשים בהייטק אוהבים להסתובב עם מחברת, שנראית לי כמו יומן אישי: מקום לכתוב בו סיכומי פגישות, משימות לביצוע, באופן שנראה כאילו יהיו מתועדים בו לנצח, על גבי דפי הנייר.

מסביבי, אנשים הולכים לפגישות עם מחברות, כותבים בהם ומשתמשים בהם לצרכי העבודה. כלי עזר פשוט ואנלוגי.

אני לא ממש דוגל במחברת. זה עדיף מאשר לכתוב בלפטופ, אבל לא באופן שגורם לי להשתמש בה.

אבל עכשיו, יש שמועות שאפל עומדת להוציא tablet (מחשב מסך שטוח ונייד). היכולת להשתמש באותם מכשירי eBook או ב-tablet כדי לכתוב"פתקים". גורם לירידה בשימוש של עוד שריר אנלוגי – הכתיבה היחידה שעוד נותרה לי.

סוף עידן לוח הגיר

המקום האנלוגי האחרון שלנו הם לוחות הגיר. אותם משטחים אפורים שנמצאים בבתי הספר (והמקבילות הלבנות שלהם, הלוח המחיק, במקומות עבודה).

ברדויז'ן אפשר למצוא את הלוחות המחיקים כמעט בכל חדר. אצלי בחדר יש 3 כאלה. כל שנה מוחלף אחד מהם בגרסה נקייה…

במשך מספר שנים, גם הם יוחלפו – במודל דיגיטלי. הפתרון הזה גדל כל שנה בנתח השוק שהוא לוקח. והוא כנראה יעלים גם את הלוחות המחיקים ולוחות הגירים תוך מספר שנים.

[gv data="Ch0Sp66ZbOk"][/gv]

סופו של העידן האנלוגי

האם זהו הסוף של החיים האנלוגיים שלי?

האם אנחנו באמת צריכים את כל השימושים העדינים האלה באצבעות שלנו או שפשוט נשכח את היכולות האלו?

 

ברור

אשתי מתלוננת שהפוסטים שלי לא עמוקים. שהם רק נוגעים בנושא ולא ממש דנים בו כמו שצריך.

חבל (בשבילה) שהיא אמרה לי את זה בדיוק לפני שישבתי היום מול הבלוג צוחק

את הצילום הבא מצאתי באחת ממשתנות ארצנו בקניון שאני כבר לא זוכר את שמו:

כן, כן, לבנות שבין קוראי שלא יצא להם עדיין לבקר בשירותי הגברים במקום ציבורי, הם בטח לא יודעים שזוהי משתנה. ולעתים, במשתנות ארצנו מניחים כל מיני חפצי נוי שתפקידם העיקרי (או היחיד?) הוא לבטל את הריח החמוץ/חריף שמלווה הביקור במשתנה במידה ולא מנקים אותה מספיק פעמים במשך היום. במקרה הנ"ל, מדובר ב"גומי למשתנות".

איך הייתי יודע את זה אם לא היו אומרים לי?

ואם כבר מדברים על חדרי שירותים, אז אתם פשוט חייבים, אבל חייבים לבקר באירלנד בקניון הזה (MacDONAGH JUNCTION – לא זכור לי באיזה עיירה – או Killkeny או Killarny):

 מישהו פה השקיע בשירותים הציבוריים שלו. כמו במטבחים השווים, יש כאן אי באמצע, עם הרבה שיש וארונות "מטבח" מתחת. אפילו כיורים סידרו. רק חסר סט סכינים יקר ותנור ליד.

כשנכנסתי לשירותים לא ממש מצאתי את עצמי. אני מניח שזה בגלל שלא היה את הכיתוב הנלווה לגומי במשתנות…

דברים שלמדתי באירלנד

אז חזרנו. תמונות כבר נמצאות ב-Flickr. הסברים על המסלול שעשינו ומסקנות יבואו בהמשך.

בינתיים, רשימה קלילה של לימוד אקטיבי מהטיול:

  • נהיגה בצד שמאל של הכביש זה לא כיף. ברכב ידני זה אפילו כיף פחות. בלי GPS זה ג'יפה. אחרי שלושה ימים, מראה צדדית אחת שנפגשה מקרוב עם אוטובוס (והייתה זקוקה לחיזוק חיובי כדי לתפקד מחדש), ועובר אורח תמים שכמעט נדרס כשעצרתי לידו לשאול שאלות, התחלתי להרגיש שאני יכול לסוע באופן "סביר" ברכב. פעם הבאה אוטומט.
  • GPS זה לחננות. גברים אמיתיים נוסעים עם הרגש. ומגיעים באיחור. למקומות הלא נכונים. ועוצרים בצד כדי לשאול, כי אין ברירות. ומשערים כמה זמן יקח להגיע ליעד הבא (וטועים בשעה). הסוכנת אמרה "תגיע, תבקש GPS. אני לא יכולה להזמין אותו מפה". אז זהו. שמשם אין. צריך להזמין מראש.
  • רכב באירלנד? תזמינו באינטרנט. מסוכנות מקומית. עדיף כשאתם במלון בדבלין ולא מהארץ. GPS תזמינו מראש. יש ערימה של מיסים (מגיע ל-80 יורו ויותר) על רכב – סכומים שאומרים רק כשבאים לאסוף את הרכב. קחו בחשבון. ואם כבר אירלנד – עדיף ללכת ברגל ולהסתובב בטבע – צילומים מהאוטו זה די מייבש.
  • רכב באירלנד? שלטים של מכסימום 100 קמ"ש הם לעיתים קרובות המלצה בלבד – לא ניתן להגיע למהירות הזאת… מסלול וחצי שמשמש לשני הכיוונים, שנוסע בפיתולים תמידיים של עליות וירידות על צוקים פתוחים. ולפעמים, מתחת לשלט שמורה על 100 קמ"ש, יש עוד שלט, שכתוב עליו "slow", או מילות זהירות אחרות. הזוי לחלוטין.
  • B&B עדיף על מלונות ועל Guest House. יחס אישי. תתחילו לחפש בערב. תכוונו להגיע ל-B&B במקום שבו תטיילו ביום למחרת – בעלי הבית יוכלו מאד לעזור בהצעות לאיפה ללכת ואיפה לאכול ארוחת ערב.
  • B&B עדיף בכניסה לעיירה ולא בתוכה – עולה פחות וחדרים יותר גדולים. ככל שצבע הבית יותר ורוד ומוזר, היחס יהיה חם יותר.
  • B&B לא להזמין מהארץ אם לא חייבים – פזורים בכל חור באירלנד ותמיד יהיה אפשר למצוא מקום – בייחוד מחוץ למרכזי העיירות.
  • ארוחת ערב. בפאב המקומי אם אפשר. לבוא בדיוק לפני שסוגרים את המטבח – ככה אפשר לאכול תוך כדי ההתחלה של ה"חפלה" (מוזיקה חיה של 3-5 נגנים וזמרים).
  • האירים אומרים לפעמים שאפשר לחוות 4 עונות ביום אחד באירלנד. זה לא בצחוק – זה קרה לנו כמעט שבוע שלם.
  • אל תשאלו אירים שאלות אם אין לכם הרבה זמן. כשאירי מתחיל לענות, זה יקח הרבההההה זמן. וזה תמיד יגמר בהסבר על הסיבות למזג האויר המשוגע או ההיסטוריה של המקום.
  • צריך לחזור לאירלנד לעוד כמה סיבובים…

המלחמה שבדרך

הוא כבר מת. וזה לא קרה אתמול. עברו מאז הרבה שנים, אבל כנראה שהגיע הזמן לשנות קצת את הסטטוס קוו.

מאז שאבא שלי נפטר, הריטואל הקבוע הוא שביום האזכרה, עולים לקבר ואז הולכים לבזבז את הזמן הנותר בבית הכנסת. לא עוד. במהלך האזכרה שנה שעברה, נפלה החלטה של הקרובים מדרגה ראשונה (רובם לפחות) שהגיע הזמן לשינוי: לא עוד בית כנסת, אלא ללכת הביתה.

אזכרות זה דבר כיף נורא – באים אנשים, משפחה – כאלה שלא רואים הרבה.

השנה, לפני חודש או קצת יותר, באזכרה של סבא שלי, ראיתי שוב את המשפחה המורחבת: את כל האנשים שאני נורא אוהב, אבל לא יוצא לי לראות הרבה.

למה עכשיו, כשמגיע הרגע הבא להזדמנות שכזאת, אני צריך לבזבז אותה בבית הכנסת? במקום להיות עם המשפחה…

אבא שלי נשבר ולא עשה את זה לאבא שלו תקופה ארוכה מדי, לפחות לא לפי הזכרון שלי. למה שאני אעשה את זה בשבילו? הוא בטח לא מצפה לזה. ואני? לא רוצה שהילדים שלי יבלו בבית הכנסת כל שנה בגללי – שילכו כולם למסעדה טובה, עדיף עם שולחן עגול, בחדר פרטי, ויעשו ארוחה טובה. יהנו על איזה סטייק וידברו על כמה שאבא שלהם אהב לבשל. לא קידוש, לא עילוי הנשמה ולא מניין. ארוחה טובה. קצת לבלות ביחד. ולהמשיך את החיים.

נמאס לי לקדש את המתים במקום לחגוג על החיים.

על בטיחות לא מתפשרים

יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לשים איפושהו את הגבול…

המבוגר שבצילום מסתובב לו ברחבי תל-אביב על גלגיליות. מה עושים כדי לשמור על הבטיחות?

  • קסדה
  • מגני בירכיים, שמגינים על כל הרגליים
  • מגני מרפקים, שמגינים על כל הידיים
  • גם לידיים הוא לא חסך, עם כפפות
  • לא רואים בתמונה, אבל לקסדה מחוברת מראה קטנה, שתראה לו מה קורה מאחור
  • חולצה מחזירת אור, כאילו שאין מספיק בבוקר

לדעתי, יש לו מתחת לחולצה גם אפוד מגן קראמי.

מישהו צריך להגיד לו שהוא טיפה הגזים עם אמצעי הבטיחות.