ארכיון הקטגוריה: הורות

4

היא כבר בת ארבע הקטנה הגדולה שלנו.

כבר אמרתי שהזמן עובר מהר?

פעם, הייתה זו תינוקת, או ילדה. היום? אישה קטנה. עם כל המניירות והדעתנות.

לא ברור אם היא יותר יפה, פיקחית או ביישנית. אלה שלושת התכונות שמלוות אותה לאורך השנים – וכולן משתבחות בצורה זו או אחרת.

התלתלים השובבים שמעטרים לה את הראש קופצים איתה לכל מקום – שמחים כשהיא שמחה, נעצבים כשהיא נעצבת וקופאים במקומם ברגעי המתח בטלויזיה.

כמו שהיא נוהגת לומר לאחרונה: אני אבא. וזה בגללה. לא הייתי רוצה את זה אחרת.

מזל טוב ילדה שלי. מי יתן והחיים שלך יהיו תמיד מלאי אתגרים וסיפוק.

הנה אבא

ילדים גידלתי ורוממתי.

הבת שלנו ישבה יום אחד לצייר את המשפחה שלה. כל אחד (חוץ מהקטנצ'יק) קיבל פורטרט משלו.

אז זאת חן:


מגיעה קומפלט עם ריסים ולחיים

הנה אמא:

וזה אני:

אומרים שילדים לא משקרים. אז אולי באמת העיניים שלי לא באותו הגודל?

מובייל לתינוקות

כמו כל הורים, קנינו לבן שלנו הכל. ומחדש. כמעט ולא העברנו דבר מאחותו. לא ברור למה, אבל הצורך העז לזרוק את מרבית הדברים שארזנו ושמרנו ולקנות שוב פשוט היה שם. אולי כי לא היה לי הכח להתמודד עם אשתי האהובה בנושא הזה, או סתם כי צריך לקנות.

אחת מהקניות העיקריות היה מובייל – כזה של tiny love – הכי יקר והכי משוכלל.

מובייל זה דבר די משעשע. הוא מתאים לתינוקות. עד גיל 5 חודשים (לא 3 ולא 6), ובכל אופן, צריך להוריד אותו כשהילד מתחיל להתיידד איתו יותר מדי ולשלוח ידיים חמדניות.

המובייל של טייני לאב באמת מוצלח, והסיבות לכך נעוצות


בשינויי הזוית,


האורות,


הצורות,


הצבעים


והתנועה.

מכל זה אני לא ממש יודע לומר אם התינוקות מוקסמים ממנו ובגלל זה לא בוכים ל-20 דקות החסד שהוא מייצר או שהם פשוט בשוק מרוב פחד והיסטריה…

התינוק שלנו כבר התרגל למובייל שלו – יותר מ-5 דקות של חסד הוא לא מוכן לתת לנו עליו.

ג'ינג'י

אני בא מבית חום-שחור. עיניים חומות. שיער חום/שחור. מתולתל. אפרו.

ועכשיו יש כאן את הראש הג'ינג'י הזה.

הוא לא דומה לי. אפילו לא מזכיר אותי. מוזר.

כל פעם שהוא רואה אנשים – הוא מחייך. ישר, באינסטינקט. עם אחותו היה צריך להתאמץ כדי להוציא חיוך – אבל הוא נדיב בחיוכים.

מה עושים עם ג'ינג'ים?

עיניים שלי (או: זה לא כ"כ נעים לראות גן סגור)

אם יש רגע שבו ברור באופן חד משמעי עד כמה משתנים החיים כשבאים ילדים לעולם אז זה כשהם ממש חולים.

שבוע שעבר, הבת שלנו חטפה דלקת עיניים חריפה. מאז, היא ראתה 3 רופאי עיניים ופעמיים את רופא הילדים. עברה 2 סוגי טיפות עיניים (עם השלישית נתחיל הערב). כמויות הקמומיל שהעיניים שלה שתו עצומות.

את העיניים היפות שלה היא החליטה לסגור ביום חמישי בבוקר. ולא לפתוח. לא ביום חמישי. לא ביום שישי. לא ביום שבת. בכל יום שעבר, שמחת החיים שלה ירדה עוד קצת. מדבקות חדשות, צעצועים מתנה, הצגה עם סבתא ואפילו לק עם פרחים וורודים על כל אצבעות הידיים לא גרמו לה לפתוח את העיניים.


הבת שלנו, היום בבוקר עם עיניים סגורות

בסוףף, יעוץ טלפוני קצר עם מישהי שמייעצת להורים על גידול ילדים עשתה את העבודה. הטלנו סנקציות וקווים אדומים ברורים ועד הצהריים היא פתחה את העיניים שלה.

מיד ראו שינוי – האור חזר לבית: הריצות, הקפיצות, הקידוחים במח של יותר מדי מילים ברצף. מדהים כמה שילדים מביאים שמחה. שמים לזה לב רק כשהיא נעלמת.

בכניסה לרופא העיניים הערב

אז יש לנו עוד כמה ימים איתה בבית – טיפות עיניים, מי מלח, שטיפות עיניים. לא סבבה, אבל עכשיו כשהיא שמחה, הכל כבר בסדר 🙂

מסיבת ברית

ביום שישי שעבר, עצרנו את הטירוף שאוחז אותנו כאן מאז הלידה והרמנו מסיבת ברית.

לבת שלנו לא עשינו דבר כשהיא נולדה, אבל הפעם המצב הוא שונה. למה? כי יש לנו ילדה בת 3, ומסיבה לבן החדש זה בעצם מסיבה בשבילה.

תפסנו שישי צהריים בבאר של סבא. סגרנו עם חברת קמבו לכמה מתנפחים, ג'ימבורי קטן ועוד כמה אטרקציות לילדים. צלם. ודי ג'י – אשתי חייבת לרקוד בכל הזדמנות.

למרות שהגענו כולנו חולים – היה כיף. הבת שלנו חזרה הביתה וביקשה שוב ללכת לברית.

התמונות – כאן.

שרימפ

כבר מזמן אמרו לנו שתינוקות אפשר להרגיע עם קשירה "מיוחדת". משהו שמצמיד להם את הידיים והרגליים לגוף ככה שכשהם מזיזים אותם במהירות כשהם עדיין לא שולטים בגפיים זה לא יפחיד אותם, יעיר אותם… ויגרום לזה שהם יבכו.

אז היה המתכון שלי לקשירה הזו – לעטוף את הילד מסביב עם השמיכה הורודה של אחותו ככה שהמשקל שלו ילחץ על השמיכה והוא לא יוכל להוציא אותה.

התוצאה: שרימפ יחסית גדול.

קמומיל

השבוע היה שבוע מחלות.

התינוק מנוזל כבר מעל שבוע – לא סבבה בלילה, ובטח שלא סבבה לקראת מסיבת הברית שהייתה אתמול.

אמא של התינוק הייתה עם שפעת

ואז האבא שלו היה עם שפעת, והגיע חולה למסיבת הברית.

והאחות שלו? לה היה דלקת עיניים.

אז מה עושים עם דלקת עיניים? קומפרסים של קמומיל.

לא פלא שאני לא מסוגל לשתות את התה הזה – הוא מזכיר לי עיניים קצת יותר מדי.

מירוץ החימוש

כבר כמעט שבועיים עברו ואפשר לומר שמירוץ החימוש נמצא כאן בעיצומו.

עם הבת שלנו העניינים היו די ברורים: 6-8 האכלות ליום, בכל אחת החלפת חיתול, יוצא חבילה לשבוע פחות או יותר.

עם הבן? 10-12 האכלות ליום (הוא לא הילד הכי יציב שיש), בכל פעם בין 1 ל-5 חיתולים. לפני כמה לילות, הוא חיסל לי 5 חיתולים בהחתלה. על כל אחד חדש הוציא עוד קצת קקי, ובאחרון – השפריץ על כל החדר.

אני מוצא את עצמי כל יומיים שלושה הולך לקנות עוד חבילה של חיתולים לילד.

בינתיים, הוא עוד על חיתולי newborn, כאלה שמגיעים בחבילות של 42, עם כותנה אורגנית (אין משהו אחר בהאגיס). אנחנו מחכים לרגע שהוא יעלה מספר ונוכל לעבור לחיתולים הרגילים – אלה שחן הייתה איתם:

אז הוא משפריץ בקשת לכל כיוון. סדינים, בגדים, מיטות, כסא, קיר – הכל כבר נפגע באופן כזה או אחר. ואנחנו מכינים את החיתולים והמגבונים הלחים. כל אחד והנשק שלו.

מבחינתו, נשק יום הדין זה ללא ספק קקי – עדיף בצורה שלשולית עם ריח של גז חרדל. מבחינתנו, הנשק הלא קונבנציונלי היחיד שמצאנו זה יין הפטישים שנתן לו המוהל – דפק לו את ראש לכמה שעות טובות של שקט.