ארכיון הקטגוריה: הורות

6

יום אחרי יום, בהפרש של 31 שנים. מיום הולדת אחד… לשני.

cake-6

לפני 6 שנים, נולדה הבת שלי הבכורה. גאוות המשפחה.

בכל שנה, הגברת הקטנה גדלה עוד יותר ומתבגרת. יש משחקי לוח שכבר צריך להסיר את הרסן – לשחק ברצינות ובריכוז עם הקטנטונת כדי שיהיה סיכוי לנצח אותה. מח חריף יש לילדה – כנראה יותר משל הזקן שלה שנולד 31 ויום לפניה. גאווה כבר אמרתי?

אז מה כבר לאחל?

לילדים היום (והאחת הזאת אינה יוצאת דופן) יש הכל.

אני אאחל לה רק דבר אחד:

סיפוק

מעצמה בעיקר. מהחיים. מהחברים והמשפחה. מהסביבה.

מזל טוב בת שלי! המון שנים מלאות סיפוק שיהיו לך בהמשך הדרך.

נד נד

אני זוכר את השיניים הראשונות שנפלו לי.

זה היה בטיול אופניים עם אבא שלי. הוא רכב, ואני ישבתי בינו לבין הכידון. בדרך לי"א, באמצע שומקום, נפלנו.

אני עפתי לי באוויר ואיבדתי 3 שיניים קידמיות – 2 עליונות ואחת תחתונה – "אקדח" בפה. אבא שלי נחבל. מאז, הרומן שלי עם אופניים קצת מסובך. לא משהו.

לבת שלנו התנדנדו השיניים בשבועות האחרונים. השתיים התחתונות. כל יום קצת יותר. בכל ערב, תהיתי אם שווה להשקיע בצחצוך של השתיים – ממילא הן בדרך החוצה.

אז הם נפלו.

teeth

ופיית השיניים כבר ביקרה.

כלא

בן מקסים יש לנו. אבל קצת יותר מדי… אקטיבי.

לא פלא שלפני חצי שנה בערך צילמתי אותו בבית הכלא

* לכל אלה שחושבים שהפסקנו לצלם: זה לא נכון. פשוט הפסקתי להעלות את התמונות לאינטרנט. בלי סיבה טובה – סתם מעצלנות. עכשיו, כשנותרו לי עוד 3 שבועות להחזיק במחשב מהעבודה – הגיע הזמן לעשות סדר בתמונות. אז יהיו עוד הרבה כאלה – לאו דווקא כאן אבל לבטח בפליקר.

שנה לזאטוט

היום לפני שנה הוא נולד ושינה את חיינו בשנית.

גוף לבן עם ראש ג'ינג'י ופנים מחייכות.

שנה קשה עברה עם הילדון – שכחנו מה זה לישון. לילות של 5 או 6 שעות רצופות נראות עדיין כמו פינוק מטורף. הסיבה היחידה שהוא עדיין איתנו השובב זה החיוך שלו.

מדהים איך ילדים גדלים. איך הם פותחים את האור לחדרים שלא הכרתי בלב שלי.

מזל טוב! שיהיו עוד שנים רבות ומאושרות שכאלה, מלאות בחיוכים.

"כשאני אהיה אמא"

"כשאני אהיה אמא ויהיו לי ילדים אני אתן להם לאכול כריך עם ריבה כמה שהם ירצו".

הילדה בת הארבע מוצאת את העצמאות שלה ומצהירה לעולם שידע.

אך… כמה שאני רוצה שבעוד אי אילו שנים, כשכבר תהיי אמא, תקראי פה ותראי את זה.

כל שיש לי לאחל לך, ילדה שלי, זה שהילדים שלך יהיו חריפים כמוך – זה כ"כ יותר מעניין ככה.

יותר טובים ממני

כששאלו אותי פעם מזמן מה הייתי רוצה מהילדים שלי, תמיד עניתי ללא היסוס שיהיו יותר טובים ממני. השאלה שבאה מיד אח"כ הייתה למה – והתשובה המתבקשת נשמעה מעט לאקונית – כי זה מה שצריך לא?

כבר קצת מעל 4 שנים שאני מביט משתומם מהצד על הפלא הזה – הבת הגדולה שלי. ואין מה לומר: היא ללא ספק יותר טובה ממני, ואין שום דבר שמשמח אותי יותר מזה (חוץ אולי מהחיוך השובב של האח שלה שמשתווה להרגשה).

לראות אותה מתמודדת עם בדיקות רפואיות פשוטות שעד היום אני לא מסוגל לעמוד בהן, לחוש איך הגלגלים בראש שלה עובדים ולדעת שהם משומנים יותר מאלה שהיו לי בגילה.

אומרים שהורים לילד בכור מצפים ממנו שיעמוד במשימות שהם לא הצליחו. לא יודע אם זה מה שאני מעביר אליה, אבל היא בהחלט עומדת בכך בגאון. התחלנו את השנה בחששות רבות לגבי הקליטה בגן העירייה. תוך שבועיים היא סיימה התאקלמות – לפחות יחסית לילדים רבים אחרים – היא כבר הפנימה – מסוגלת לחשוב על המצב ולמצוא לעצמה את הפתרונות והסיבות המקלות שיחזיקו אותה לאורך היום.

גאווה.

הילדים שלי יותר טובים ממני.

4

היא כבר בת ארבע הקטנה הגדולה שלנו.

כבר אמרתי שהזמן עובר מהר?

פעם, הייתה זו תינוקת, או ילדה. היום? אישה קטנה. עם כל המניירות והדעתנות.

לא ברור אם היא יותר יפה, פיקחית או ביישנית. אלה שלושת התכונות שמלוות אותה לאורך השנים – וכולן משתבחות בצורה זו או אחרת.

התלתלים השובבים שמעטרים לה את הראש קופצים איתה לכל מקום – שמחים כשהיא שמחה, נעצבים כשהיא נעצבת וקופאים במקומם ברגעי המתח בטלויזיה.

כמו שהיא נוהגת לומר לאחרונה: אני אבא. וזה בגללה. לא הייתי רוצה את זה אחרת.

מזל טוב ילדה שלי. מי יתן והחיים שלך יהיו תמיד מלאי אתגרים וסיפוק.

הנה אבא

ילדים גידלתי ורוממתי.

הבת שלנו ישבה יום אחד לצייר את המשפחה שלה. כל אחד (חוץ מהקטנצ'יק) קיבל פורטרט משלו.

אז זאת חן:


מגיעה קומפלט עם ריסים ולחיים

הנה אמא:

וזה אני:

אומרים שילדים לא משקרים. אז אולי באמת העיניים שלי לא באותו הגודל?