צעיר לנצח

יום הולדת. הפתעה. 40. לצפריר.

לא ראיתי אותו בערך 20 שנה. חצי חיים. רצה הגורל וקבוצת ווטסאפ התארגנה במהירות. נקבע תאריך. והופס חזרה לגיל 16.

פרפורים? התרגשות? תוך רגעים הרגשתי "בבית". בין חברים. אפילו משפחה. אנשים שמזמן לא ראיתי הופיעו וזה היה הכי טבעי בעולם לקשקש איתם שוב.

סרטי הוידאו מאותה התקופה הסבירו לי באופן הברור ביותר שבורכתי. התמזל מזלי שבשנות הטיפש-עשרה העליזות היו לי את החברים הכי שווים שאפשר היה לבקש. כאלה שנתנו מקום. היו אדיבים ונעימים תמיד. חלק ניכר מהזהות העצמית שלי התעצבה ונבנתה במחיצתם.

ועוד דבר. פתאום, חזרתי להיות צעיר. לרגע. כמו בשיר של אלפוויל שאהבתי כ"כ לשיר יחד עם ניצן (גם הם מגיעים לארץ בקרוב).

זה לא היה מרגש אתמול. זה היה טבעי לחלוטין. כמו ללבוש חולצה אהובה. אם יש משהו שהייתי מבקש בשביל הילדים שלי, זה שאת הילדות שלהם הם יבלו עם חברים כמו שלי.

תודה שאתם חברים שלי.

6

יום אחרי יום, בהפרש של 31 שנים. מיום הולדת אחד… לשני.

cake-6

לפני 6 שנים, נולדה הבת שלי הבכורה. גאוות המשפחה.

בכל שנה, הגברת הקטנה גדלה עוד יותר ומתבגרת. יש משחקי לוח שכבר צריך להסיר את הרסן – לשחק ברצינות ובריכוז עם הקטנטונת כדי שיהיה סיכוי לנצח אותה. מח חריף יש לילדה – כנראה יותר משל הזקן שלה שנולד 31 ויום לפניה. גאווה כבר אמרתי?

אז מה כבר לאחל?

לילדים היום (והאחת הזאת אינה יוצאת דופן) יש הכל.

אני אאחל לה רק דבר אחד:

סיפוק

מעצמה בעיקר. מהחיים. מהחברים והמשפחה. מהסביבה.

מזל טוב בת שלי! המון שנים מלאות סיפוק שיהיו לך בהמשך הדרך.

37

פוף. עוד שנה התאדתה לה.

לאן הזמן רץ ומה בדיוק אני מספיק לעשות איתו?

ובכל אופן, עם השנים באמת משתבח משהו (נראה לי). החשיבה אולי קצת יותר חדה. מסתכלים יותר קדימה. מתכננים יותר.

אבל משהו מרגיש טוב יותר ונכון יותר – קשה להסביר.

אולי זה התחלות חדשות? האומץ שפתאום מצא לעצמו מקום אצלי? ואולי זה סתם הבוקר הזה, וההכנות ליומולדת של הילדה שלי.

יומולדת שמח לכל אלה שחוגגים או יחגגו השנה 37.

נד נד

אני זוכר את השיניים הראשונות שנפלו לי.

זה היה בטיול אופניים עם אבא שלי. הוא רכב, ואני ישבתי בינו לבין הכידון. בדרך לי"א, באמצע שומקום, נפלנו.

אני עפתי לי באוויר ואיבדתי 3 שיניים קידמיות – 2 עליונות ואחת תחתונה – "אקדח" בפה. אבא שלי נחבל. מאז, הרומן שלי עם אופניים קצת מסובך. לא משהו.

לבת שלנו התנדנדו השיניים בשבועות האחרונים. השתיים התחתונות. כל יום קצת יותר. בכל ערב, תהיתי אם שווה להשקיע בצחצוך של השתיים – ממילא הן בדרך החוצה.

אז הם נפלו.

teeth

ופיית השיניים כבר ביקרה.

מתחילים להתפרק

אומרים שלנשים יוצאים הברגים אי שם בתוך שנות ה-30. הן מתחילות לחפש משמעות, לרוב בתצורה כזו או אחרת שקשורה לריקוד. אצל הגברים זה בגיל 40 – ריצה או אופניים. אני כבר בגילאים האלה, והגוף כבר לא מה שהיה פעם…

קצת חדר כושר ונתפס לי הגב.שבועיים לתוך הכאבים, גם הצוואר נתפס. ואז בסוף שבוע, הילדונת רצתה לרוץ. כמה ספרינטים קצרים איתה, ויום אח"כ נתפסו השרירים ברגל. יצאתי להליכה כמו נכה עם רגל מעץ.

הגוף כבר לא מה שהיה פעם…

השבוע הלכנו לוועדת קבלה לגן השפתי, עבור הפיראט האדום שיש לנו בבית. זה היה ביום של תרגיל העורף הארצי. מסדרונות השלטון בבניין העיריה היה מלא בחיילים ובחיילות. התבוננתי מהצדף ופתאום זה נחת עליי- הבנות בירוק? חצי מהגיל שלי. תרח זקן.

נכנסנו לוועדת הקבלה. התיישבנו מול 5 דודות נחמדות. עם גינונים וקול שיש רק לנשים עם תארים בתחומי פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך מיוחד.

הרגשתי קצת צעיר יותר, אבל הגוף… כבר לא מה שהיה פעם.

אשתי יודעת שיש לי מקום חם בלב לספרניות: סבתות מטופחות שיושבות באולם ממוזג ושקט. כאלה שמדברות עברית טוב יותר ממני. בשיער הלבן שלהן יש נגיעות של סגול.

ואולי תמיד בעצם הייתי זקו.

הבוקר הייתי בבריכה, אחרי גיחה לחדר הכושר.

היו שם שתי סבתות.

האחת שחתה עם משקפת צוללנים ושנורקל. לא הוציאה את הראש מהמים. איך המציל ידע שהיא לא טובעת? רוב הזמן, היה נראה שהיא פשוט צפה במים מבלי לזוז.

החברה שלה? היא שחתה גב טיפה באלכסון – כדי לאתגר את שותפיה למסלול. איך המציל ידע שהיא לא טובעת? היא נופפה בידיים שלה באופן שהזכיר אדם שלא ממש יודע לשחות ומחפש עזרה.

יצאתי אחרי 45 דקות עם כאבים עזים בברכיים. הגוף? כבר לא מה שהיה פעם…

אזכרה 18

השנים חולפות מהר.

שבוע שעבר התכנסנו לעוד אזכרה.

הפעם ה-18 במספר.

היינו קבוצה מצומצמת. מאד. 4 אנשים + רב.

אחרי קריאת אותיות בקצב לא רלוונטי ובתוכן חסר משמעות, עבר הרב ל"קדיש". נתן את המבט הבוחן מסביב ואחרי שהייה לא מוסברת הגיעה למסקנה המתבקשת: אין מניין

המשכנו בלי קדיש. אשכבה. סיבוב בבית הקברות. והביתה לבורקס.

למות זה כבר לא מה שהיה פעם.

בשיחה השבוע עם זוגתי שתחיה, הגענו באופן לא מוסבר לדון בתכונות ובמניירות שירשנו בעל כורחנו מהורינו.

אני הצהרתי שאני לא ממש רואה במה אני דומה לאמא שלי (סליחה אמא), וזוגתי שתחיה אמרה מיד "אבל תמיד אומרים שאתה דומה לאבא".

אולי.

לטעמי, השנים המשמעותיות בחיי התחילו אי שם בתיכון. והמשמעותיות ממש? אחרי. הזכרון מטשטש עם השנים. אין לי נקודה טובה להשוואה לדעת אם אני דומה לו ועד כמה. חשבתי בעבר שזה הידיים.

מפסח האחרון הפסקתי ללכת כמעט לחדר כושר. כאבים בגב התחתון. התחליף? בריכה או הליכות ארוכות. הבוקר יצאתי לעוד הליכה ארוכה. שעה של שלווה. של זמן לחשוב. חשבתי על אותה השיחה. עם אשתי. ופתאום נזכרתי בהליכות עם אבא – ובהליכות שלו לבדו. כמעט כל ערב.

משהו כן עבר אלי.

האהבה להליכות האלה. והיום אני יודע למה – זה השקט – הזמן לחשוב על הכל וכלום בו זמנית – להרגיש קצת רוח וטיפה קרירות – להרגיש את הרגליים זזות – את החיים.

אזכרה 18.

הכל התחיל בערב בו הוא יצא לעוד הליכה. אבל לא חזר. לפחות אני מקווה שהוא עשה את מה שהוא אהב. אני יודע שאני אוהב את זה (גם).

קדיש

מניין.

מצבה.

חלקת קבר.

דודים ובני-דודים מדרגה שניה ושלישית.

שוב מצאתי את עצמי בבית קברות. לשם הגיוון, הפעם זה היה בחולון.

סבתא שלי נפטרה. השניה. נמחק לו דור בצד שלי של המשפחה.

קראתי קדיש. אין בנים. אין אחים. נותר רק "הנכד".

המילים באות בקלות.

אני כבר מיומן בריטואל.

מתבונן מהצד בסיטואציה.

ולא מרגיש כלום.

לפחות לא מהמילים או הטקסים.

הלוויה עצובה. אין דמעות מסביב. אין קריאות שבר. רק… going through the motions

באנו. דיברנו. קברנו. נפרדנו.

להתראות סבתא.

דוד צחי

אני דוד.

זה קרה הבוקר.

אחותי הקטנה (והיקרה) (והמקסימה) (בלי קשר ללידה כמובן), ילדה לה בן.

היא נתנה לי את המתנה הכי גדולה שהיא יכלה והיא אפילו לא התכוונה לזה. היא שינתה את הסטטוס שלי מסתם אח לדוד.

לא צריך כבר לקנא בחברים-דודים. אני דוד בעצמי.

תודה אחותי.

נתראה בשמחות 🙂